♦ רע"א 3542/10 – עניין זיתון. מורכב משלוש חברות: חברת בית הבד המודרני לייצור שמן זית טבעי בע"מ (להלן: "בית הבד"); חברת בית הבד באסם (להלן: "באסם"); חברת זייתון תעשיות בע"מ (להלן: "זייתון"). הרשות פנתה אל זייתון בדרישה לתשלום חוב סופי וחלוט בסך שנזקף לחובתה של בית הבד בשנת 2000 (להלן: "החוב"). בדרישה נטען, כי שלוש החברות מהוות אישיות משפטית אחת אשר החליפה את כסותה, שמה ומספרה הרשמי, על מנת לחמוק מפירעון החוב הנזקף לחובתה. נטען, כי באסם שימשה "חברת מדף" אשר נטלה את פעילותה של בית הבד לאחר שהתקבלה דרישת החוב מהרשות, וכי בשנת 2005, שוב חזר הניגון כשזייתון נכנסה לנעליה של באסם והמשיכה בפעילות החברה מבלי ליטול על עצמה את חובותיה.
♦ הרשות ביססה את פנייתה על זהות מוחלטת בין שלוש החברות בפרמטרים רבים ובהם: אופי הפעילות, שם המותג, ניהולה המעשי של החברה, זהות הלקוחות, מלאי וציוד טכני, עובדי החברה, וכן מיקומה הפיזי של החברה אשר פעלה לאורך השנים באותו מקום – מבנה הנמצא מתחת לביתה של משפחת באסם.
נוכח דרישת הרשות פנתה זייתון לביהמ"ש השלום בבקשה לסעד הצהרתי לפיו הרשות אינה מוסמכת לייחס לה את החוב. במקביל הגישה בקשה למתן צו מניעה זמני לאסור על הרשות לנקוט כלפיה בהליכי גביה בגין החוב.
♦ בימ"ש השלום בחיפה (כב' הש' ר' חדיד) קיבל את הבקשה למתן צו מניעה זמני ועפ"י הסכמה דיונית בין הצדדים, נתן להחלטה תוקף של פסק דין בתיק העיקרי, כך שהתאפשר לרשות לערער על פסק הדין בזכות.
♦ ביהמ"ש השלום הצביע על כך שסעיף 6(א) לחוק החברות מסמיך את ביהמ"ש להרים את המסך בין החברה לבעל מניותיה, וכי המקור היחיד להקניית סמכות מעין זו לרשות הינו סעיף 106 לחוק מס ערך מוסף (להלן: "החוק"), שאינו חל על המקרה הנדון באשר נחקק לאחר מועד היווצרות החוב. מכאן, שאין לרשות סמכות להרים מסך בעצמה ולייחס את חובותיה של בית הבד לזייתון.
♦ על פסק הדין זה הוגש ע"י רשות המסים ערעור לביהמ"ש המחוזי (כב' הש' י' גריל, ע' גרשון וי' וילנר), שדחה את הערעור וקבע, כי רשות המסים פעלה בהיעדר סמכות. ביהמ"ש המחוזי חזר על נימוקיו של ביהמ"ש השלום.
♦ מצב דומה היה קיים בע"א 216/12 – שני הערעורים אוחדו- שם נדון עניין אחים ירושלים המורכב משתי חברות: חברת אחים חברים לשיווק בשר בע"מ (להלן: "אחים חברים") וחברת א. אחים ירושלמים למסחר (להלן: "אחים ירושלמים").
בביהמ"ש העליון בירושלים – כב' הש' ח' מלצר; כב' הש' י' עמית; כב' הש' א' שהם:
♦ כב' הש' י' עמית שכתב את פסק הדין קבע, כי במצב הדברים הרגיל, הסמכות להרמת מסך מסורה לביהמ"ש בלבד. והשאלה היא- האם גובה המס הוא נושה מסוג מיוחד, אשר רשאי "לדלג" על ההליך משפטי ולפעול אגב הליכי גבייה תוך התעלמות מהאישיות הנפרדת של שתי החברות.
ביהמ"ש דחה טענת הרשות ככל שהיא נסמכת על סמכות טבועה. קשה להלום, כי הרשות תהא זכאית להפעיל אמצעי גבייה "פוגעניים" כמו עיקול חשבונות בנק ותפיסת מיטלטלין מכוח הרמת מסך, ללא הסמכה מפורשת בדין.
♦ טענת הרשות היא, כי נדרשת לאמצעי גבייה אפקטיביים, על מנת להתמודד עם התופעה של הקמת "חברה תאומה", שאליה מועברת הפעילות העסקית תוך הותרת החובות של החברה החייבת. לטענת הרשות, אם יידרש ממנה לעתור לביהמ"ש בתביעה להרמת מסך, החברה אליה הועברו הנכסים והפעילות עלולה להעבירם לחברה אחרת וכך הלאה, כך שלעולם לא יתאפשר לרשות לנעול את האורווה בטרם יוברחו הסוסים אל 'אורווה תאומה' נוספת.
נראה, כי החברה התאומה היא אכן ממשיכה לכל דבר ועניין של החברה הקודמת. כך, בעניין זייתון, הזהות בין החברות באה לידי ביטוי במכלול של פרמטרים ובהם: אופי הפעילות, שם המותג, ניהולה המעשי של החברה, מלאי וציוד טכני, עובדי החברה, מיקומה הפיזי של החברה ואף זהות הלקוחות. אולם, על אף זהות החברות והחשיבות של גבייה אפקטיבית, אמצעי הגבייה השונים נדרשים להלום את עקרון חוקיות המינהל לפיו אין לרשות המנהלית סמכות אלא אם זו הוקנתה לה בחוק. עקרון זה הינו הכלל הבסיסי המונח ביסוד כל פעולה של רשויות המינהל.
♦ ביהמ"ש קבע, כי יש לקבל את עמדת הרשות לפיה המחוקק ביקש להשוות את הליכי הגבייה עפ"י פקודת המסים להליכי ההוצאה לפועל. ברם, אין בכוחו של היקש זה לאפשר לרשות להרים את המסך אגב הליכי גבייה תוך ייחוס חובות של חברה אחת לחברה אחרת.
♦ למרות הצורך בהליכי גבייה אפקטיביים, לגובה המס אין סמכות להורות על הרמת מסך כללית אגב הליכי גבייה, וסמכות זו מסורה לביהמ"ש או למנהל מע"מ בתנאים הקבועים בסעיף 106 לחוק.
♦ כב' הש' ח' מלצר וכב' הש' א' שהם הצטרפו לפסק דינו של כב' הש' י' עמית.
התוצאה:
♦ ערעורן של רשות המסים נדחו.
ניתן ביום 18.5.14.
ב"כ המערער: עו"ד עמנואל לינדר,פרק' המדינה
ב"כ המשיבה ברע"א 3542/10: עו"ד אביגדור דורות ועו"ד אסתר ליבא
ב"כ המשיבה בע"א 216/12: עו"ד ג'ריס דחדולי
