♦ המערער היה "בעל שליטה" במשיבה ושימש כיו"ר הדירקטוריון שלה, בשכר. למערער הוקצו אופציות לרכישת מניות המשיבה. המערער מימש חלק מהאופציות נשוא ההקצאה.
המערער חתם על הסכם פשרה עם רשויות המס לגבי התייחסות להטבה המגולמת באופציות שמומשו.
לאחר מכן, בוצעה אצל המשיבה ביקורת ניכויים, בה נמצא, כי המשיבה ניכתה מס בחסר, מהכנסתו של המערער ממימוש האופציות.
♦ המשיבה חישבה את ההכנסה כהפרש בין מחיר מימוש האופציה לבין מחיר המניה במועד בו מסר המערער את הודעתו על רצונו לממש את האופציה, וביחס להפרש זה חישבה את המס שניכתה בזמנו. עמדת רשויות המס הייתה, כי ההכנסה היא נגזרת מההפרש בין מחיר מימוש האופציה ובין מחיר המניה במועד בו שילם המערער את מחיר המימוש בפועל, הכנסה גבוהה יותר נוכח עליית מחיר המניות. המשיבה הגיעה להסכם פשרה עם פקיד השומה.
♦ המשיבה דרשה מהמערער לשפותה בסכום הניכוי הנוסף, ומשסירב, הגישה המשיבה את תביעתה.
עמדת המערער היא, כי שומת המס לשנת 2001 הפכה סופית והיא שנה "סגורה" לאור הסכם המערער, כך שלא ניתן היה עוד לחייבו.
♦ לשיטתו של המערער, סעיף 167(ב) לפקודה מקנה לפקיד השומה סמכות להוציא למנכה שומת ניכויים, אף מקום ששומת המנוכה היא סופית, אך ורק אם ההכנסה נשוא השומה לא נכללה בדו"ח המס או בשומה של המנוכה. לטענתו, הכנסתו ממימוש האופציות, נכללה בשומתו הסופית ולכן לפקיד השומה לא הייתה סמכות להוציא את שומת הניכויים.
♦ טענת המשיבה, כי לא די היה בסופיות שומת המערער לשנת 2001, כדי לשלול את סמכותו של פקיד השומה להוציא למשיבה שומת ניכויים, ביחס להכנסת המערער. ההתייחסות של המערער להטבה הכספית המגולמת במימוש האופציות, אינה עונה על הדרישה בסעיף 167(ב) לפקודה, ואינה מקימה מחסום בפני שומת הניכויים.
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כביהמ"ש לערעורים אזרחיים – כב' השופט ישעיהו שנלר, השופט ד"ר קובי ורדי, השופטת רות לבהר שרון:
♦ כב' השופט ישעיהו שנלר ציין, כי מיסוי הקצאת האופציות ומימושן אצל עובדי המשיבה, למעט אצל המערער ושותפו, נעשה במסלול סעיף 102 לפקודה, באמצעות הקצאת האופציות לידי נאמן.
חובת הניכוי במקור, לגבי ההטבה המגולמת באופציות שמומשו על ידי המערער ושותפו, חלה על המשיבה.
♦ לדעת כב' השופט ישעיהו שנלר גישת המערער ראויה יותר. פתיחת השומה תתאפשר, מקום שבו העובד המנוכה לא כלל כלל ועיקר את "אירוע המס" בשומתו ולא ציין את ההכנסה החייבת במס. אזי, אכן אין בהסכם עמו, להעלות או להוריד כי לא ניתנה "ההזדמנות" לפקיד השומה להידרש כלל ועיקר להכנסה זאת.
מנגד, אם ההכנסה נכללת, אם כי בשיעור שונה, לרבות לאור מחלוקת בדבר אופן חישובה, אזי הסכם ופשרה עם העובד, שם קץ למחלוקת זאת.
♦ כב' השופט ישעיהו שנלר קבע, כי לא ניתן יהיה "לפתוח" את הסכם השומה הסופית של העובד ובעקיפין יימצא העובד שיכול וויתר מצידו הוא, על טענות אלו או אחרות במסגרת השגת ההסדר, נדרש לשלם את אשר בזמנו לא נדרש.
השופט קיבל את הערעור באופן חלקי. מכל אשר חויב המערער לשלם למשיבה, יופחת 50% ורק את היתרה יהיה חייב המערער לשלם למשיבה.
♦ השופט ד"ר קובי ורדי סבור, כי יש לדחות הערעור ואין מקום לחלוקת אחריות בין הצדדים או לפטור של המערער מאחריות.
♦ השופטת רות לבהר שרון, סבורה, כי דין הערעור להתקבל, אבל אין מקום להטלת אשם תורם על המערער. כב' השופטת קבעה, כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא. ואולם, בימ"ש קמא לא קבע שהמערער הסכים או התחייב לשלם סכום מס נוסף, או לשפות את החברה על כל מס שתתחייב לשלם בהסדר פשרה, וגם אין כל קביעה עובדתית, כי המערער הסמיך את המשיבה לפעול בשמו או להגיע להסדר פשרה שיחייב אותו. יתרה מזאת, המערער גם לא היה שותף להסדר הפשרה, ולא נתן הסכמתו לפשרה אליה הגיעו הצדדים.
♦ המערער לא יכול היה למנוע את דרישת פקיד השומה לתוספת מס מהמשיבה לגבי האופציות שלו, אולם הוא טען כל הזמן שהוא הגיע להסדר סופי עם שלטונות המס, והשומה שלו סופית, ומשכך, חל סעיף 167 (ב) לפקודת המיסים, ולכן לא ניתן לדרוש ממנו כל תוספת. אומנם הוא ידע והיה מודע לכך שיש דרישה מהמשיבה לתוספת מס, אך הוא לא נתן הסכמתו ולא התחייב לשלם כל תוספת שהיא, והמשיבה היתה צריכה לתמוך בדעתו, לפיה השומה סופית.
התוצאה:
♦ הערעור התקבל באופן חלקי.
ניתן ביום 29.12.10
ב"כ המערער: עוה"ד בן-בסט, עו"ד שגיב ועו"ד שניר ממשרד פישר בכר חן אוריון
ב"כ המשיבה: עו"ד בן-חורין