במקרה שהובא בפניו לאחרונה בע"מ (ת"א) 1220-04-12 קובי דיבה נ' פקיד שומה היחידה הארצית לשומה (להלן: "עניין דיבה"), נדרש בית בית המשפט המחוזי (בתל אביב יפו) להכריע בשאלה פרשנית הנוגעת לתחולתה של תקנה 10(ב) לתקנות בית המשפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), התשל"ט-1979 (להלן: "התקנות"), ועל יחסה עם הוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). יפו
♦הרקע לדיון הפרשני בעניין דיבה, תחילתו בהרשעתו של דיבה בביצוע שורה של עבירות שונות הנוגעות לשלושה עיסוקים: ניכיון ש'יקים, הלוואות חוץ בנקאיות ופעילות כסוכן הימורים. דיבה הורשע במסגרת עסקת טיעון לאחר שהודה בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
בעקבות הרשעתו בפלילים, הוצאו לדיבה שומות לפי מיטב השפיטה בהתאם להוראת סעיף 145 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, לשנים 2007-2009 ולשנים 2009-2010, ולאחר שהלה לא דיווח על הכנסותיו משלושת עיסוקיו הנזכרים. במהלך הדיון בערעור המס שהגיש דיבה, ביקש פקיד השומה להגיש כראיה מטעמו את הכרעת הדין המרשיעה בהתאם להוראת סעיף 42א לפקודת הראיות, נוסף על כתב האישום המתוקן שהוגש במסגרת ההסדר ואת הסדר הטיעון גופו. לשון הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות:
42א(א). "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."
♦ דיבה, לעומת זאת, ככל הנראה, לא התנגד להגשת הכרעת הדין כראיה, ונמנע מהגשת בקשה מבית המשפט להביא ראיות לסתור לפי הוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות, שניסוחה יובא להלן:
42ג. "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין."
♦ בדיון אגב בקשתו של פקיד השומה להגיש את הכרעת הדין כראיה, טען דיבה, כי אף על פי שלא ביקש להביא ראיות לסתור בהתאם להוראת סעיף 42ג הנזכרת, הוא אכן רשאי להביא ראיות לסתור, מכוח תקנה 10(ב). לתקנות, שלשונה:
10(ב) "בית המשפט יתיר הבאת ראיה עליה ביסס המשיב את שומתו או המערער את הדו"ח שהוגש על ידיו או את הטענות שהשמיע על פי סעיף 147(ג) לפקודה, גם אם ראיה כזו לא היתה קבילה בבית משפט בדיון בהליך אזרחי."
בדחותו את טענתו של דיבה עמד בית המשפט המחוזי מפי כב' השופט י' אטדגי על מקור שלוש הוראות חוק אלה, ועל משמעותן.
♦ באשר להוראת סעיף 42א לפקודת הראיות, הדגיש בית המשפט, כי הגיונה הוא בייעול הדיון בהליך האזרחי- משעה שנצטבר בהכרעת הדין "מטען הוכחתי" כבד, אין זה מן הראוי להשחיתו לריק. על בעל הדין בהליך האזרחי לעשות שימוש בהכרעת הדין המרשיעה, היות שאין בית המשפט מרשיע אדם אלא אם הוכחה אשמתו מעל לכל ספק סביר. באשר להוראת סעיף 42ג ציין בית המשפט, כי אין הצד שכנגד רשאי להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין, אלא ברשות בית המשפט. רשות כאמור נחוצה משום שתכלית הוראת סעיף 42א היא בריכוז חומר הראיות בבית המשפט הפלילי וצמצום ההתדיינויות נוספות.
♦ באשר לתקנה 10(ב) לפקודה- הדגיש בית המשפט, כי מקורה שונה – במסגרתו של ערעור המס נדרש בית המשפט לבחינת החלטה של רשות המסים בהוצאת השומות, בגדרה הוא מוסמך לאשר את השומה, להפחיתה, להגדילה או לבטלה. כדי להכריע בעניין, על בית המשפט להידרש לחומר שעמד אותה שעה בפני רשות המסים, וזאת אף על פי שאותו חומר עשוי להיות בלתי קביל. הראיות הבלתי קבילות שבכוחה של תקנה סעיף 10(ב) ל"הכשיר", הן אלה ששימשו את פקיד השומה לצורך קביעת השומה, ואלה שימשו את הנישום לצורך הדו"ח שהוגש על ידו, ולכך בלבד. בית המשפט הדגיש כי תקנה 10(ב) לא נועדה לבטל כליל את דיני וכללי הראיות בדבר קבילות ראיות, ובוודאי שאין היא נועדה לביטולה של הוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות ביחס לערעורי מס.
♦ היות שדיבה לא טען, כי הראיות אותן מבקש להגיש באמצעות תקנה 10(ב) הוצגו על ידו במסגרת הדו"ח שהגיש לפקיד השומה ומשום שלא ביקש להביא ראיות לסתור בהתאם להוראת סעיף 42ג, קבע בית המשפט שדיבה מנוע מלהציג כל ראיה הסותרת את הממצאים והמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין.
♦ דיבה אם כן, כך לפי עמדת בית המשפט, נתפס למחדל (לכאורה "
טכני") בכך שלא ביקש להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין תוך שימוש בהוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות. דיבה תלה את יהבו בתקנה 10(ב) לתקנות, שנועדה, כאמור, לתכלית שונה לחלוטין. משמעם של דברים הוא שמערער בערעור מס המעוניין להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין שנתנה אגב הליך פלילי בו הורשע, עליו לעשות שימוש בהוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות - הא ותו לא. מאחר ודיבה לא עשה שימוש בהוראה זו, לא יוכל לבצע "מקצה שיפורים" באמצעות תקנה 10(ב) בערעורי מס הכנסה או
יוער כי ההחלטה היא טכנית במהותה מאחר שבפועל בית המשפט כלל לא נדרש לשאלה המהותית האם יש בראיות שהביא דיבה כדי לסתור את פסק הדין הפלילי, והאם יש בקבלת פסה"ד המרשיע כדי לגרום למערער עיוות דין.
באמצעות מקבילתה בערעורי מע"מ – תקנה 10א לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור), התשל"ו-1976.
