♦ המערערים הינם הבעלים של מבנה באזור התעשייה בנתניה, אשר עד לשנת 1998 שימש אותם כמקום מושבה של חברה בבעלותם העוסקת בתחום הייבוא, מכירה והתקנה של ציוד לבריכות שחייה. בשנת 1998 הועתקה פעילות החברה לאזור התעשייה בעמק חפר ולמן מועד זה הושכר המבנה לצד שלישי.
♦ לטענת המערערים, שהוכרו כנכים בשיעור של 100% בשנים 2005 ו-2006, דיווחו בשנות המס 2006-2007 על הכנסותיהם מהשכרת המבנה כ"הכנסה מיגיעה אישית", וזאת לשיטתם בהתבסס על הגדרת המונח "הכנסה מיגיעה אישית" שבסעיף 1(7) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), הקובע, כי "הכנסה מיגיעה אישית היא לרבות: סכום המתקבל בידי אדם מדמי שכירות מהשכרת נכס, שבמשך עשר שנים לפחות לפני תחילת השכרתו שימש בידי האדם להפקת הכנסה מיגיעה אישית, מעסק או ממשלח יד; לעניין זה, "אדם" - לרבות מי שהיה בן זוגו ערב פטירתו". המערערים טענו, כי מאחר שהמבנה שימש אותם להפקת הכנסה מיגיעה אישית לתקופה העולה על עשר שנים עובר לתחילת השכרתו, הרי שהם חוסים תחת ההגדרה שלעיל.
♦ המשיב טען, כי הן לאור הוראות הסעיפים הרלבנטיים לענייננו, הן לאור תכליתם והן לאור האופן שבו דיווחו המערערים על הכנסותיהם לאורך השנים עובר להכרתם כנכים, הרי שיש לראות בהכנסות שהפיקו המערערים כהכנסות מדמי שכירות.
אשר ללשונו של הסעיף מדגיש המשיב, כי ההגדרה בסעיף קטן (7) מתייחסת ל"אדם" וכי בסיפא הסעיף אף נקבע, כי " 'אדם' – לרבות מי שהיה בן זוגו ערב פטירתו", כאשר מנוסח זה ברור כי הכוונה היא לאדם בשר ודם, וודאי שלא לחברה.
♦ אשר לתכלית החוק, מפנה המשיב לכך שגם בדברי ההסבר של הצעת החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (תיקון מס' 106) (הכנסה שלא מיגיעה אישית), תשנ"ה – 1995, ההתייחסות הינה ליחידים, כאשר לעניין זה הפנה המשיב לכך שנאמר בדברי ההסבר כי המצב הקיים, שבו שיעורי המס על הכנסות מיגיעה אישית נמוכים באופן משמעותי משיעורי המס על הכנסות שלא מיגיעה אישית, "גורם לפגיעה בלתי מוצדקת באזרחים רבים שיצאו לגמלאות ומשכירים את הנכס ששימש אותם בזמנו לייצור הכנסה מיגיעה אישית.."
♦ אשר לאופן שבו דיווחו המערערים על הכנסותיהם לאורך השנים, הדגיש המשיב, כי בטרם הוכרו המערערים כנכים בשיעור של 100% לצמיתות הם דיווחו על הכנסתם כהכנסה מדמי שכירות, כאשר מטרתם בשינוי הסיווג היא, אך הפחתת מיסים בלתי נאותה.
ביהמ"ש המחוזי בת"א, כב' הש' ד"ר מ' אגמון-גונן:
♦ על פרשנות חוקי מס יש להחיל, ככלל, את אותם כללי פרשנות החלים בפירושו של כל חוק אחר. נקודת המוצא לפרשנות חוק הינה לשון החוק. אין לפרש את החוק באופן שחורג מגבולות הלשון ופרשנות שאין לה נקודת אחיזה בלשון החוק הינה פרשנות שלא ניתן לקבלה. עם זאת, כאשר לשון החוק אינה מובילה לפרשנות אחת ויחידה אלא מאפשרת "מתחם" של אפשרויות לשוניות, מוטל על בית המשפט לבחור את הפרשנות המגשימה בצורה הטובה ביותר את תכלית החוק, תוך שאיפה להרמוניה פנימית בין סעיפי החוק.
♦ ביהמ"ש קבע, כי כאשר בוחנים את התכלית שעמדה בבסיס התיקון שבמסגרתו הוסף סעיף קטן 7 לסעיף ההגדרות בפקודה, מגיעים למסקנה, כי תחולתו של הסעיף אינה נפרשת רק על מקרים שבהם דמי השכירות התקבלו בידי נישום שהוא אדם פרטי. ודוק, המחוקק סבר, כי ההגדרה הקיימת למונח "יגיעה אישית" איננה ממצה. ביהמ"ש מוסיף וקובע, כי המטרה שהוצבה בבסיס התיקון לעיל הייתה צמצום הפגיעה באזרחים רבים שיצאו לגמלאות ומשכירים את הנכס ששימש אותם בזמנו לייצור הכנסה, באמצעות השוואת תנאי המיסוי של מי שנהנה מהכנסה הנובעת לו מהשכרת נכס בתנאי ס"ק 7 עם מי שנהנה מהכנסה מקצבאות שונות וממענק פרישה. זאת, מתוך הבנה שבמקרים רבים הכנסה זו אמורה לפרנס אותם ואת משפחתם כתחליף לפנסיה.
♦ במקרה דנא, אין מחלוקת, כי במשך שנים ארוכות הפיקו המערערים את מלוא הכנסתם באמצעות החברה וכל זאת ממקום מושבה במבנה, המצוי בבעלות המערערים. במשך כל אותן שנים הוצאו למערערים משכורות שדווחו לרשויות המס כהכנסות עבודה, אשר אין חולק כי הופקו אגב יגיעתם האישית של המערערים. הנה כי כן, הנכס המושכר נשוא ענייננו "שימש בידי האדם להפקת הכנסה מיגיעה אישית, מעסק או ממשלח יד", הגם שהכנסה זו התקבלה במסגרת משפטית של חברה. אולם אין חולק כי המבנה נשוא ענייננו הינו בבעלותם של המערערים ולא בבעלותה של החברה. מכאן, שאין כל מניעה להחיל את הוראות סעיף 1(7) על ענייננו.
♦ באשר לטיעון על אופן הדיווח של המערערים עובר להכרה בהם כנכים בשיעור של 100% הרי שברור הוא, כי שאיפתו של כל נישום הינה להקטין את חבות המס החלה עליו, ככל שהדין מאפשר זאת.
♦ ביהמ"ש מסכם וקובע, כי יש לראות בדמי השכירות שהתקבלו בידי המערערים בגין הנכס בשנות המס 2006-2007 משום "הכנסה מיגיעה אישית" ועל כן המערערים, שהם נכים, זכאים לפטור ממס בגין הכנסות אלו בהתאם לסעיף 9(5)(א) לפקודת מס הכנסה.
התוצאה:
♦ הערעור התקבל
ניתן בתאריך 16.7.2014
ב"כ המערערים: עו"ד תמיר קלדרון, עמית משה כהן
ב"כ המשיב: עו"ד מרואן עבדאללה, פרק' מחוז ת"א (אזרחי)