♦ מדובר במקרה בו נמכר על-ידי יחיד נכס הון, שהוא נייר ערך שערכו נקוב במטבע חוץ (או שערכו צמוד למטבע חוץ), ואגב המכירה נוצר הפסד הון שמקורו בירידת ערך של אותו מטבע חוץ (ביחס לשקל הישראלי).
נניח, כי שמעון רכש נייר ערך ושילם עבורו 100,000 דולר ארה"ב בשער של 4.5 ש"ח לדולר (בסה"כ 450,000 ש"ח), ולימים מכר את נייר הערך תמורת 120,000 דולר, בשער של 3.5 ש"ח לדולר (בסה"כ 420,000 ש"ח).
במונחים של דולר ארה"ב, העסקה הניבה לשמעון רווח הון (20,000$); במונחים של שקלים, העסקה גרמה לו להפסד הון (30,000 ש"ח).
♦ בעסקה נוספת, רכש שמעון נייר ערך ושילם גם עבורו 100,00 דולר ארה"ב, בשער של 4.5 ש"ח לדולר (בסה"כ 450,000 ש"ח), ולימים מכר את נייר הערך תמורת 80,000 דולר, בשער של 3.5 ש"ח לדולר (בסה"כ 280,000 ש"ח).
במונחים של דולר ארה"ב, הפסיד שמעון, בעסקה השנייה, 20,000 דולר; במונחים של שקלים הפסיד, בעסקה השניה, סכום של 170,000 ש"ח.
התוצאה הכוללת, משתי העסקאות, הינה, כמובן, אפס במונחים של דולר ארה"ב, והפסד של 200,000 ש"ח במונחי שקלים.
♦ זה המקום לציין, כי המחוקק הישראלי קבע הוראה ספציפית (במסגרת הגדרת "מדד", לענין סעיף 88 לפקודת מס הכנסה), לפיה יש לחשב את הסכום האינפלציוני, לענין נייר ערך בידי יחיד, שערכו נקוב במטבע חוץ (או צמוד אליו), בהתאם לשינויים בשער אותו מטבע.
על אדניה של הוראה ספציפית זו – שהולדתה בימים נשכחים, בהם ערכם של מטבעות החוץ עלה בעקביות, ביחס לשקל, ותכליתה הייתה אך ורק לפשט את חישובי רווח ההון ליחיד – בנתה רשות המסים בישראל תיאוריה, שמכוחה אין להתיר קיזוז של הפסד הון, שמקורו בשחיקת הערך של מטבע החוץ (שאילו הייתה הפוכה – לא הייתה מתחייבת במס).
במלים אחרות, שמעון רשאי, אליבא דפקיד השומה, לקזז, לצרכי מס, הפסד הון בסכום של 70,000 ש"ח בלבד (הפסד הון של 20,000 דולר, בעסקה השניה, לפי שער חליפין של 3.5 ש"ח לדולר).
למרות שחישוב זה הינו בגדר שעטנז פיסקאלי, שאינו תורם לתוצאה כלכלית נכונה (במטבע חוץ, או בשקלים)– שלא לדבר על ההתעלמות משינוי אפשרי בכוח הקניה הריאלי של המטבעות הרלוונטיים במהלך תקופת ההחזקה בנייר הערך – קבע בית המשפט כי זה הדין הרצוי.
♦ השופט אלטוביה דחה את עמדת המערערת, שגרסה (לדעתנו, בצדק) כי מכירת נייר ערך במטבע חוץ הינה בגדר עסקה אחת, לצורך קיזוז הפסד הון לפי סעיף 92(א)(1) לפקודה, ועל כן ניתן לקזז את ההפסד (במונחי שקלים), בין אם נגרם מירידת ערך בשער נייר הערך עצמו ובין אם נגרם מירידת שער מטבע החוץ, בו נסחר אותו נייר ערך.
♦ אין אנו נוהגים להתנצח עם בית המשפט, לא כל שכן כשמדובר במחלוקת שתונח בוודאי בפתחו של בית המשפט העליון, אך מצאנו לנכון להעיר כי ספק אם עמדתה של רשות המסים, בסוגיה זו, עומדת בכפיפה אחת עם המקובלות בעולם חשבונאות המס, ולהלן מספר הערות:
1. קיזוזו של "הפסד הון ריאלי" (מכירת נכס בתמורה הנופלת מיתרת מחירו המקורי, מתואמת לשינוי במדד המחירים לצרכן) הותר הלכה למעשה לנישומים עסקיים, עד לתום שנת המס 2007. בכך גילה המחוקק את דעתו, לעניין חוסר הסימטריה האפשרי, בין הסכום האינפלציוני (שחייב במס בשיעור של 10% בלבד עד לשנת המס 1993, ולאחר מכן אינו חייב כלל במס), לבין הפסד ההון הריאלי.
2. אם רצוי היה לחשב את רווח ההון, בשל נכסים שנרכשים ונמכרים במטבע חוץ, לפי "שיטתה" של רשות המסים בישראל, הכיצד לא הונהגה אותה שיטה לגבי נכסים נוספים (כגון דירות ונכסי מקרקעין נוספים, שנרכשים ונמכרים על-ידי יחידים תושבי ישראל)
3. במחירים מסוימים, תושב ישראל מוכר נכס הון בהפסד (ולאו דווקא ניירות ערך הנסחרים במטבע חוץ), כאשר מדד המחירים לצרכן ירד (ולא עלה), במהלך תקופת ההחזקה בנכס. לא שמענו על כך שרשות המסים בישראל טוענת, במקרים שכאלו, כי יש "לעקר" מסכום ההפסד את הסכום האינפלציוני השלילי.
4. באופן עקבי, ובמהלכן של כל השנים, בהן שיעורי העלייה השנתית במדד המחירים לצרכן (באחוזים) הסתכמו ביותר מסיפרה אחת (ואף ביותר משתי ספרות, בשנים מסוימות), נמנעה רשות המסים בישראל מלהכיר בהפסדי הון ריאליים, של יחידים תושבי ישראל (למעט נכסי הון, הרשומים בספרי נישומים עסקיים, עד לתום שנת המס 2007).
♦ התוצאה הייתה, שהפסדי הון נמדדו בשקלים נומינליים בלבד. האם מוצדקת כעת פרשנות סלקטיבית, שנועדה למנוע מהנישומים לקזז אף את הפסדי ההון הנומינליים?
