♦ המערערים הינם החוכרים של המקרקעין. בעלי החלקה הסמוכה החלו בביצוע עבודות חפירה ויציקת עוגנים לתמיכת קיר הדיפון למרתפים בחלקה הסמוכה.
♦ המערערים פנו לביהמ"ש בבקשה למתן צו מניעה. עם הגשת הבקשה הפסיקו בעלי החלקה הסמוכה את כל העבודות. ביהמ"ש דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על ביצוע עבודות חפירה ובניה עד גבול המגרש. עם זאת, ולאור הסכמת הצדדים, לעניין הקידוח ויציקת העוגנים, ניתן צו מניעה כמבוקש.המערערים עתרו לביהמ"ש. בעתירה הושגה הסכמה בין הצדדים לפיה, חזרו בהם הבעלים מכל טענותיהם בעתירה, בין היתר, כי בעלי החלקה הסמוכה יתחילו מיידית בבניית קיר דיפון למרתפים שייתמך בעוגנים, וזאת במקום קיר דיפון ללא עוגנים,שבנייתו כבר החלה. בעלי החלקה הסמוכה שילמו למערערים סכום כסף. המערערים סיווגו את התקבול כהכנסה מפיצוי הפטורה ממס וציינו, כי "הפיצוי שולם עבור נזק הוני לקרקע". טענו גם, כי התקבול נעדר כל מקור ולחילופין אף אם הוא בעל מקור, הוא אינו מהווה הכנסה.
♦ המערערים הדגישו, כי בעתירתם ביקשו את הפסקת הבניה בפועל ולא ציפו לקבלת תקבולים כלשהם, שלא נתבעו במפורש. לחלופין טענו המערערים, כי אף אם קיים מקור לתקבול אין להטיל עליו מס הואיל ואינו הכנסה. המערערים הבהירו, כי "מבחן המחזוריות" המהווה את המאפיין המרכזי של "הכנסה" אינו מתקיים במקרה זה.
♦ לשיטת המשיבים התקבול הוענק בתמורה לשימוש שנעשה במקרקעין ולפיכך הינו הכנסה חייבת בידי המערערים. הדגישו המשיבים, כי אין חשיבות למינוח שננקט בהסכם, שכן "הלכה היא, כי אין ביטויים בהם נקטו צדדים לעסקה מלמדים בהכרח על סיווגה במישור המיסי. השאלה היא תמיד מהו שעמד מאחריהם בפועל".
♦ לטענת המשיבים, המערערים לא הוכיחו, כי נגרם נזק לקרקע ומה היה היקפו. לפיכך סבורים המשיבים, כי התקבול הועבר "הינו תמורה לשימוש שעשו בעלי החלקה הסמוכה במקרקעין של המערערים. לשיטת המשיבים, סכום התקבול נקבע בהתחשב בפרמטרים כלכליים. המשיבים סבורים, כי יש למסות את התקבול מכוח סעיף 2(6) לפקודה המונה כמקורות "דמי שכירות, תמלוגים, דמי מפתח, פרמיות ורווחים אחרים שמקורם באחוזת בית או בקרקע או בבניין תעשייתי ...". לשיטתם, "משמע כי כל הכנסה שמקורה בנכס מקרקעין נכללת בגדר הסעיף כהכנסה פירותית.
♦ המשיבים הדגישו, כי אין המדובר ב"מתת שמיים" ועמדו על התנהלות המערערים אשר "טרחו ועמלו" בכדי לזכות בתביעותיהם. לחילופין סבורים המשיבים, יש למסות את המערערים כרווח הון החייב במס מכוח סעיף 88 לפקודה. המשיבים טענו, כי המערערים ויתרו על הזכות הראויה למניעת פלישה למקרקעין שבבעלותם.
ביהמ"ש המחוזי בת"א-יפו –כב' הש' מ.אלטוביה:
♦ ביהמ"ש קבע, כי ההסדר אליו הגיעו הצדדים, אינו מתייחס רק ל"נזק" שנגרם בעבר, אלא מתיר את יציקתם של עוגנים נוספים ומרשה את השימוש בהם כתמיכה לקיר הדיפון. בעוד חלקו של ההסדר המסדיר את העבר הינו הסדר פיצוי, הרי שחלקו צופה העתיד של ההסדר, המתיר את יציקתם של עוגנים נוספים, הינו "הסדר כלכלי" שבין בעל מקרקעין ובין החפץ לרכוש בהם זיקת הנאה. הרשאת יציקת העוגנים במקרקעין והתרת השימוש בהם בתמיכה לקיר הדיפון שבנו בעלי החלקה הסמוכה מהווה "שימוש מסויים במקרקעין הכפופים" אותו העניקו המערערים ל"בעלי המקרקעין הזכאים" הם בעלי החלקה הסמוכה.
♦ ביהמ"ש קבע, כי ניתן אפוא לראות את התקבול במלואו ככולל הן רכיב של פיצוי והן רכיב של עסקה למכירת זיקת הנאה במקרקעין. את מיסוי התקבול יש לגזור אפוא משני רכיבים אלו – מיסוי עסקת זיקת ההנאה ומיסוי הפיצוי שדינו כדין הפרצה אותה נועד לגדור.
♦ ביהמ"ש סבר, כי במכירתה של זיקת ההנאה נפרד המוכר מה"עץ" עצמו ואין לכרוך אותה יחד עם ה"פירות" המנויים בסעיף 2 לפקודה. ביהמ"ש סבר, כי טענת המשיבים קיומו ושיעורו של הנזק כלל לא הוכחו, מהווה את מימושו של הנכס. תוצאה זו משתלבת היטב בעצם הסדרת הסכסוך שבין בעלי המקרקעין בהסכם כולל בודד אשר תמורתו התייחסה הן להסגת הגבול והנזק שלטענת המערערים נגרם להם בעקבותיה, והן למימושה של זיקת ההנאה אשר נמכרה לבעלי החלקה הסמוכה במסגרתו של "ההסדר הכלכלי".
♦ ביהמ"ש קבע, כי עסקה בה הנמכר הינה "זיקת הנאה" יש למסות על פי הכללים החלים במיסוי רווחי הון. לשם קביעת "המחיר המקורי" של הזכות הנמכרת, יש לקבוע את שווי מרכיב הקרקע של המקרקעין (במובדל משוויה כולל המבנים) במועד מכירת זכות זיקת ההנאה, על פי היחס שבין התמורה בגין מכירת זיקת ההנאה, לשווי מרכיב הקרקע של המקרקעין במועד המכירה של זיקת ההנאה.
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 21.07.10.
ב"כ המערערים: דר' א. רפאל, עו"ד
ב"כ המשיבים: עו"ד א. סמרה, פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי).