♦ לאחרונה קיימת מגמה של החמרה "בענישה" של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב על ערעורי מס המוגשים אליו. מעבר לתוצאה של דחיית הערעור, מתבטאת ה"ענישה" בפסיקת הוצאות ושכ"ט גבוה לטובת המדינה. בדר"כ קובע ביהמ"ש, כי "ענישה" שכזו הינה במקרים בהם מדובר בערעורים שגזלו את זמנו היקר של ביהמ"ש ובמקרים בהם המערער מפסיד מסיבות שנראות לבית המשפט בדיעבד, שלא היו מצדיקות את הערעור מלכתחילה.
♦ כך, למשל, ביום 4.10.10 קבע כב' הש' מגן אלטוביה, בה"פ 14410-04-10 מ.ו. השקעות בע"מ נ' רשות המיסים בישראל, כי ביהמ"ש הוא תמים דעים עם המשיב שהסוגיה שהביאה בפניו המבקשת נדונה כבר בפסק דינו של כב' השופט שנלר במסגרת ע"א 1656/08. באותו ענין נדונה פרשנות המבקשת לסעיף 91(ב) לחוק מיסוי מקרקעין העוסק בתשלום יתרת מס על פי שומה. ביהמ"ש קבע, כי: "אם כן, מדוע להפלות בין מי ששילם את המס במועד בגין עסקת המכירה ולימים מבקש את ביטולה, לבין מי שלא שילם את המס ולימים מבקש את ביטולה ובנוסף מבקש הוא שלא לשלם את המס משום טענת הביטול. הדעת אינה סובלת הפליה מסוג זה".
מעבר לדחיית הערעור / הבקשה קבע ביהמ"ש, כי: "מקובלת עלי עמדת המשיב, כי הבקשה שבפני היא אותה גברת בשינוי אדרת ומהווה חלק ממסכת התדיינויות ארוכה שמנהלת המבקשת מול המשיב. באומרי כך אינני שולל כמובן את זכותה של המבקשת להגיע אל שומת האמת ולמצות את זכויותיה מול המשיב, אולם לאור סקירת התנהלות המבקשת עד היום, דומני כי הדברים נושקים לניצול לרעה של ההליך המשפטי ובהתאם לכך אפסוק את הוצאות המשיב. המבקשת תישא בהוצאות המשיב ובכלל זה בשכ"ט עו"ד המשיב בסכום כולל של 100,000 ₪."
♦ כך גם בע"מ (ת"א) 1046/05 לנדאו יובל סוכנות לביטוח חיים (1994) נ' פקיד שומה ת"א דחה ביהמ"ש המחוזי בת"א אחת לאחת את טענות המערער וקבע, בין היתר, כי: "אין לראות באספקלריית המס, בעסקה כעסקה למכירת מוניטין. משעה שלא הוצגו על ידי המערערים במהלך ההליך השומתי ולאחר מכן טענות ונתונים בקשר עם המחיר המקורי, אין מקום להתערב בקביעת המשיב... אשר על כן דינם של הערעורים להדחות. המערערים ישאו בהוצאות המשיב בסך 2,000 ₪. כן ישאו המערערים בשכר טרחת עורך דין המשיב בסך 60,000 ₪.
♦ אך במקרה שנדון בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי מיום 5.12.10 בע"מ 1222/01 פלקובי חב' לבניין והשקעות בע"מ ואח' נ' פקיד שומה נתניה, מדובר במספר ערעורים מאוחדים שנדחו כולם, מצא בית המשפט "ענישה" קשה ומקורית עוד יותר.
בפסק דין ארוך ומפורט דוחה ביהמ"ש אחת לאחת את טענותיהם של המערערים בקובעו, כי "אין תשתית ראייתית".
♦ מגדיל ביהמ"ש לגבי אחת מטענות המערערים וקובע: "באשר לטיעון המערערת ובא כוחה, אם ירדתי, בכל הכבוד, לסוף דעתם, הרי שהטיעון טיעון הוא אולם, "רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר... אִם אֵין קֶמַח , אֵין תּוֹרָה..." (משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, פרק ג', משנה יז') ובעניינינו, בהעדר תשתית ראיתית, גבב האמירות התיאורטיות, אינן אלא בבחינת "כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דּוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפְכְתוֹ עַל פָּנָיו" (שם)".
♦ בסופו של דבר דוחה ביהמ"ש את כל הערעורים, כאשר בגין כל דחיית ערעור נקבע שכ"ט עו"ד נפרד לטובת המשיב: 37,000 ש"ח + 19,000 ש"ח + 25,000 ש"ח + 37,000 ש"ח + 19,000 ש"ח + 15,000 ש"ח + 19,000 ש"ח + 19,000 ש"ח = 190,000 ש"ח !!! (בכל הערעורים).
♦ אלא שלסיום קובע ביהמ"ש ענישה נוספת, חדשה ו"מקורית", אשר ככל הידוע לנו טרם נמצא לה תקדים בפסיקת המסים. ונביא את הדברים כפי שנכתבו בסיכום פסק הדין:
"סעיף 185(2) לפקודה קובע: "שילם הנישום פחות מדי, תשולם היתרה תוך 15 יום מיום מסירת ההחלטה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור (כמשמעותם בסעיף 159א(א) כמופנה בס"ק (1)- מ.א.) , זולת אם קבע בית המשפט אחרת, בעד התקופה שמיום הגשת הערעור ועד למתן פסק הדין". אני מוצא כי בנסיבות ערעורים אילו, אופין של הטענות, דלות התשתית הראיתית ויותר מכך, העדרה של תשתית לביסוס מרבית הטענות, העדרה של מישנה סדורה בקשר עם הטענות שהעלו המערערים, העדר התייצבות אחד המערערים לדיון, משך הזמן הרב שבו התנהלו הערעורים בבית המשפט, יש מקום לקבוע באופן חריג, וכל עוד לא יסדיר מחוקק המסים הסדר מפורש באשר לטיפול בערעורי מס שבית משפט מוצא כי הם ערעורי סרק, יש להשית על סכומי המס שתשלומם מתחייב מההכרעות דלעיל, שעור ריבית המביא לידי ביטוי גם שקול הרתעתי. זאת בנוסף להשתת קנס גרעון, ככל שזה חל בהתאם להוראות הפקודה. על כן אני קובע כי מיום הגשת הודעות הערעור בערעורים האמורים ועד למועד מתן פסק דין זה, בנוסף להפרשי הצמדה שיתווספו לחובות המס, תתווסף ריבית שנתית ששיעורה גבוה ב30% משעור הריבית החוקית לאותן תקופות".
♦ על אף שמדובר ב"דמים", מדובר ב"ענישה" משמעותית מאד ותקדימית בחומרתה, אשר ניתן לומר עליה שהיא "לא כתובה בספרים" (תרתי משמע) ואנו בתקוה שמדובר במקרה חריג שבחריגים ושלא תיקבע כרף הרתעתי בפסיקת המסים שבביהמ"ש המחוזי בת"א (או שתבוטל בביהמ"ש העליון).