♦ ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.2.2013 בתיק ע"מ 26356-10-10 שניתן על ידי כב' השופט מ' אלטוביהבמסגרתו נדחה ערעור של חברת כלל (להלן:"המערערת") על שומות שקבע המשיב לשנות המס 2006-2004.
♦להלן העובדות הרלבנטיות לענייננו: המערערת ביצעה בשנת 2005 שלוש עסקאות לרכישת מניותיהן של שלוש חברות לניהול קרנות פנסיה. בדיווחיה למשיב טענה המערערת כי לא רכשה מניות בלבד, אלא נכס נוסף הנלווה אליהן – מוניטין. המשיב דחה את עמדת המערערת ומיסה את העסקאות כעסקאות לרכישת מניות.
♦ביהמ"ש המחוזי קבע, כי בדוחותיה הכספיים הנפרדים (דוחות סולו) ובדיווחיה לרשות לניירות ערך ולבורסה לניירות ערך דיווחה המערערת, כי היא ביצעה עסקה לרכישת מניות ורק בדוחותיה המאוחדים התייחסה המערערת לרכישת מוניטין. ביהמ"ש קבע כי במטרה לבחון את טענות המערערת, יש לבדוק את מהות העסקאות שנעשו על פי עקרון המהות הכלכלית האמיתית בצירוף העקרון של הטלת מס אמת, כשהנטל להוכחת הטענות מוטל על המערערת, והגיע לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי המערערת להרים את הנטל שהונח לפתחה.
♦ביהמ"ש המחוזי בחן את טענותיה הפרטניות של המערערת בהתייחס לכל אחת משלוש העסקאות, התעמק במסד הראייתי שהונח לפניו, ודחה אותן.
בהתייחסו לעסקת מיטבית קבע ביהמ"ש קמא, בין היתר בהתייחסו לפסק הדין בע"א 7493/98 שרון נ' פקיד השומה (להלן: "עניין שרון"), כי רשימת הלקוחות היתה חלק בלתי נפרד מנכסיה של מיטבית, וכי למיטבית היתה זכות עצמאית לפנות ללקוחותיה בכל עניין, במנותק מהקשר של קג"מ לאותם לקוחות. נקבע כי תיק הלקוחות חילחל עם השנים מקג"מ למיטבית באופן שנהפך להיותה חלק מובנה ממנה. כן נדחתה הטענה כי לרשימת הלקוחות אין ערך של ממש מבלי שהיא נתמכת על ידי נוכחותה של קג"מ, באופן שהמוניטין הוא למעשה נכס חיצוני לתיק הלקוחות. נפסק כי לא הוכח שניתן משקל כלשהו בשיווקה של מיטבית להיותה חברת בת של קג"מ, או כי האחרונה היתה מעורבת בפעילות מיטבית לאחר המכירה, באופן שיש בו כדי לרמז על העברת ידע יחודי אודות לקוחות מיטבית למערערת.
♦גם טענתה החלופית של המערערת בדבר רכישת נכס ה"סינרגיה" נדחתה, משנקבע כי התמורה העודפת ששולמה בגין פוטנציאל הסינרגיה נבע מהשווי הסובייקטיבי שייחסה המערערת לנכס ולא מהשווי האובייקטיבי של נכס המוניטין, וזאת אף בהתעלם מכך שלא היה בנמצא צד שמכר לה את אותו "נכס".
♦בהתייחסו לעסקת עתודות החדשה נקבע, כי אין להסיק את דבר קיומו של ממכר מוניטין מהסממנים השונים שהעידו לכאורה על המשכיות העסק הנרכש על ידי המערערת. עסקאות הרכישה עם שמיר ועם ביטוח חקלאי בוצעו באותו מחיר ביחס לשיעור האחזקה של המוכרות, והדבר מלמד שמדובר בתמורה בגין מניות עתודות החדשה ותו לאו. באשר לעסקת שבח נפסק כי משעה שעמיתים חדשים לא יכולים היו להצטרף לקרן ואילו העמיתים הוותיקים יכולים היו לבחור רק מבין מספר קרנות מצומצם, מעיד הדבר על כך שמצבה של עתודות הוותיקה, בה החזיקה שבח, היה סטטי יחסית, באופן שלא עולה בקנה אחד עם האופן שבו הוגדר והוכר מוניטין בעניין שרון. נקבע, כי נוכח הרפורמה בקרנות הפנסיה הוותיקות, היו הלקוחות "משומרים" (בבחינת "קהל שבוי") ממילא, ולא הייתה קיימת אפשרות ממשית לעזיבתם.
♦המשיב טען, כי המערערת מושתקת מלטעון ששלוש העסקאות דנן היא רכשה מוניטין, מאחר שהציגה מצג שונה – לפיו היא התקשרה בעסקאות לרכישת מניות – הן לפני הרשות לניירות ערך, הן לפני הבורסה לניירות ערך והן לפני ציבור המשקיעים.
יחד עם זאת, המשיב לא התכחש לכך שיתכנו מקרים שבהם יש להעדיף את מהות העסקה על פני צורתה, כפי שהציגה הנישום. ואולם, לטענתו, המקרה דנן אינו מתאים להימנות על מקרים אלו, זאת בהתחשב באמור במפורש בהסכמים וכאשר כל הנסיבות הסובבות אותם מלמדות, עובדתית, כי מדובר בעסקאות לרכישת מניות. המשיב גם עמד על מאפייניו המיוחדים של עניין שרון, שאינם מתקיימים לטענתו במקרה דנן (ובפרט על קיום שני הסכמים נפרדים באותו עניין). המשיב מדגיש כי לא זו בלבד שהמערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי מדובר ברכישת מוניטין, הרי שהיא העלתה טענות חלופיות הסותרות זו את זו, ואף לא היה מקום שאלה תיבחנה על ידי ביהמ"ש המחוזי. יתר על כן, נטען כי הלכה היא שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים בפני כב' השופט ס' ג'ובראן כב' השופט י' דנציגר כב' השופט י' עמית:
♦ביהמ"ש הגיע למסקנה, כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, ובהתחשב בכך שממצאים אלו תומכים במסקנות המשפטיות אליהן הגיע ביהמ"ש קמא. לפיכך נדחה הערעור.
תוצאה :
♦הערעור נדחה. המערערת חויבה בהוצאות בסך 50,000 ש"ח.
ניתן ביום 29.12.2014
ב"כ המערערת: עו"ד גיל גריידי; שלמה אביעד לידר
ב"כ המשיב: עו"ד עמנואל לינדר, פרקל' המדינה
