♦ המערערת הינה חברה קבלנית, הפעלה במספר פרויקטים בשנות המס שבערעור. החברה הופסקה בתחילתו של פרויקט, כאשר התגלה, כי השטח שהוקצה הוא שטח עתיקות. בשל כך, הקצה המינהל למערערת קרקע חלופית וכן שולם למערערת פיצויים. לטענת המשיב, עלויות הבנייה נדרשו כהוצאות ונוכו מהכנסותיה, לכן, קבע המשיב את התשלום ממשרד השיכון, כהכנסה במועד קבלתו.
המערערת טוענת, כי התשלום ממשרד השיכון איננו בבחינת הכנסה פירותית, אלא לכל היותר הכנסה הונית.
♦ המשיב טען, כי התשלומים למע"מ אינם בגדר הוצאה מוכרת לצרכי מס הכנסה עפ"י ס' 17 לפקודה. כמו כן, לא הציגה המערערת כל ראיות או אסמכתאות לגבי גובה הסכום הנדרש על ידה כהוצאה אשר כונה על ידה 'בגין תשלום למע"מ' וגם בסיכומיה מעלה היא טענות כלליות ולא מפרטות באילו הוצאות עסקינן.
♦ המערערת טוענת, כי המדובר בשומת תשומות ולא בשומת עסקאות, שנבעו לכאורה מאי הכרה בהוצאות מסוימות ע"י שלטונות מע"מ, על כן שומת תשומות זו נחשבת הוצאה.
♦ המערערת מכרה דירה, השווי המוצהר לא התקבל ע"י מנהל מיסוי מקרקעין הרלוונטי וע"י שלטונות מע"מ. הושג הסכם בין המערערת לבין שלטונות מע"מ. המערערת בנתה בניין. במסגרת הליך שומתי של שלטונות מע"מ, נקבע שינוי יעוד של הדירה המושכרת ע"י המערערת ממלאי לנכס קבוע. בהמשך לכך טוען המשיב, כי יש לראות בדירה כנמכרת בסכום השווי עפ"י סעיף 85 לפקודה.
♦ המערערת מציינת, כי יעודה של הדירה היה ונשאר למכירה. המערערת חולקת על גובה ההכנסה שקבע המשיב הנובעת משינוי היעוד וטוענת, כי השווי שנקבע מופרז ולא פרופורציונלי למחיר השוק.
בבעלות המערערת מגרש ומחסן. המערערת מדווחת על הכנסות מהשכרת המגרש והמחסן. המקרקעין הנ"ל רשום בספרי המערערת כמלאי 15 שנים.
♦ המשיב טוען, כי מקרקעין אלה הפכו לנכס קבוע ולכן יש לראות בהם כנמכרים בסכום השווי עפ"י סעיף 85(א)(2) לפקודה. בדו"ח דרשה המערערת במסגרת הוצאות המשפטיות הפרשה. לטענת המערערת רק בחלוף תקופת ההתיישנות, ניתן לדווח על סך זה כהכנסה. לטענת המערערת, היא דרשה הוצאות בגין משכורות המנהלים במקביל לרישום ההכנסות מכלל הפרויקטים. המשיב מפנה אל הוראות הביצוע אשר קובע, כי תשלום עבור ניהול, יש לראותו בגדר הוצאות הנהלה וכלליות ולזוקפו כיתר ההוצאות הכלליות.
♦ מהדו"חות הכספיים של המערערת עולה, כי בעלי המניות משכו כספים מהמערערת. בדו"ח תבעה המערערת ניכוי הוצאות מימון. המשיב תאם הוצאות מימון ריאליות, כשהוא מיחס הוצאות מימון אילו למשיכות בעלי המניות ולא לפעילותה של המערערת. המערערת טוענת, כי הוצאות אלו באות בגדר סעיף 17(1) לפקודה. המערערת דרשה ניכוי הוצאה בגין הפרשה לתביעות, ותביעות של דיירים שהינם לקוחות המערערת ובמקביל, דרשה המערערת הפרשה נפרדת ל'טיב הבניה'. המשיב ראה בכך דרישת כפל הוצאה ולא התיר את ההוצאה. המערערת דרשה ניכוי הוצאה בגין התחייבותה לחברת רום כנרת בע"מ. המשיב קבע, כי מדובר בהחזר הלוואה ולפיכך אינה מהווה הוצאה בידי המערערת. המערערת טוענת, כי רום כנרת ביצעה עבורה עבודות בינוי, אולם היא לא שילמה.
♦ מכרה המערערת לבעלי המניות שתי דירות. טען המשיב, כי התמורה שנקבעה במכירת דירות הקוטג' מהמערערת לבעלי המניות בלתי סבירה ונמוכה מסכום השווי כמשמעותו בסעיף 85 לפקודה. עוד טוען המשיב, כי התמורה שנקבעה הושפעה מקיומם של יחסים מיוחדים בין המערערת לבעלי מניותיה.
♦ לטענת המשיב, המערערת אינה פעילה עם זאת המשיכה לשלם לבעלי המניות בתפקידם כמנהלים משכורות מוגדלות ובעקבותיהן גם פיצויי פיטורין מוגדלים.
בית המשפט המחוזי בת"א- כב' השופט מגן אלטוביה:
♦ ביהמ"ש קבע, כי ברוב טענותיה המערערת לא הביאה תשתית ראייתית, לכן אין מקום להתערב בשיקול דעתו של המשיב.
אין לקבל את עמדת המערערת, כי רק בחלוף תקופת ההתיישנות יהיה עליה לדווח על סך זה כהכנסה. המועד לבחינתה של הפרשה הוא מועד ביצוע ההפרשה והאם קיים צפי סביר, כי הנישום יאלץ לשלם את הסכום שהופרש.
♦ ביהמ"ש לא ראה מקום להתערב בשיקול דעתו של המשיב שעה שהמערערת לא הציגה התקיימותו של קשר ישיר בין ההלוואה שנטלו הבעלים ממנה לבין ייצור הכנסה או לחילופין קשר עקיף וכלשון הפסיקה "קשר עקיף אם כי לא עקיף ורחוק מדי".
♦ ביהמ"ש קבע, במסגרת סעיף 185(2) לפקודה, בהתחשב באופי הטענות, העדר התייצבות אחד המערערים לדיון וכו', כי יש מקום לקבוע באופן חריג, וכל עוד לא יסדיר מחוקק המסים הסדר מפורש באשר לטיפול בערעורי מס שבימ"ש מוצא, כי הם ערעורי סרק, להשית על סכומי המס שתשלומם מתחייב מההכרעות שבגוף פס"ד, שעור ריבית המביא לידי ביטוי גם שקול הרתעתי. זאת בנוסף להשתת קנס גרעון, ככל שזה חל בהתאם להוראות הפקודה.
התוצאה:
♦ הערעור נדחה
ניתן ביום 5.12.10
ב"כ המערערים: ד"ר ניסן שריפי, עו"ד
ב"כ המשיב: יפעת גול, עו"ד פרק' ת"א (אזרחי)