♦ מר יוסף וינשטוק (להלן: "המערער") שימש כמנהלה הכללי של "שומרה חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "שומרה") החל משנת 2002. ביום 9.8.2007 נכרת "הסכם מכר של מניות" בין סיני החזקות ביטוח (1993) בע"מ (להלן: "סיני") לבין מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"), לפיו מכרה סיני למנורה את מלוא הון מניות שומרה שהיו בבעלותה. ביום 27.1.2010 נכרת הסכם לסיום יחסי העבודה בין המערער לבין שומרה. באותו היום נכרת הסכם נוסף בין המערער לבין שומרה, לפיו התחייב המערער שלא להתחרות בשומרה במשך שנתיים מסיום עבודתו ביום 31.3.2010, בתמורה לסך של 6,303,421 ש"ח (להלן: "הסכם אי התחרות"). בדו"ח הכספי לשנת המס 2010 דיווח המערער כי התקבול בסך 6,303,421 ש"ח הינו ריווח הון החייב במס בשיעור 20%. פקיד שומה - היחידה הארצית לשומה (להלן: "המשיב") דחה את הצהרת המערער וקבע כי התקבול מכוח הסכם אי התחרות הינו הכנסה פירותית החייבת במס בשיעורים הקבועים בסעיף 121(ב) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"). המערער אינו משלים עם קביעות המשיב ומכאן הערעור.
♦ לטענת המערער, יכולת התחרות של המערער בשומרה הייתה מבוססת על ידע, קשרים, כישורים וניסיון שרכש המערער בעבודתו בתחום הביטוח, עוד בטרם מונה למנהל שומרה. לטענתו, המדובר ב"נכס" כמשמעותו בסעיף 88 לפקודה,
♦ לטענת המשיב, הידע והקשרים אשר רכש שכיר בזמן העסקתו אצל המעביד הינם רכושו של המעביד, לכן אין העובד יכול להיפרע מנכס אשר אינו שלו. המשיב טען כי אין ברשות המערער נכס להיפרע ממנו. עוד הוסיף כי תקופת ההתחייבות שלא להתחרות עמדה על שנתיים, לפיכך לא ניתן לומר כי יצא נכס מרשותו של המערער לצמיתות. לחילופין נטען כי מדובר בהכנסה שהיא תחליף לשכר אשר דינה כדין השתכרות ממשלח יד החייבת במס בשיעור המס השולי של המערער (סעיף 12(1) לפקודה).
ביהמ"ש המחוזי בת"א, כבוד השופט מגן אלטוביה:
♦ ביהמ"ש קבע, נוכח נוסח הסכם אי התחרות והעדויות השונות שנמסרו במסגרת תיק זה, המערער עמד בנטל להוכיח שהתקבול שקיבל משומרה מכוח הסכם אי התחרות הינו תמורה בגין התחייבותו שלא להתחרות בשומרה במשך שנתיים לאחר סיום עבודתו כמנכ"ל שומרה. לעניין סיווג התקבול, נקבע כי נקודת המוצא היא שסעיף 2 (2) (א) לפקודה, הינו מקור חיוב רחב תחולה לפיו כל תשלום אשר שולם לעובד מהווה הכנסת עבודה אלא אם מדובר בתשלום ששולם על רקע יחסים החורגים מיחסי עובד מעביד.
♦ התקבול שקיבל המערער מכוח הסכם אי התחרות עונה על ההגדרה "טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו". מכאן שכדי להוציא את התשלום בסך 6,303,421 ש"ח שקיבל המערער מכוח הסכם אי התחרות מגדרו של סעיף 2 (2) (א) לפקודה, על המערער להוכיח שהתשלום האמור חורג מהיחסים של עובד מעביד שהיו בינו לבין שומרה. בנקודה זו קבע ביהמ"ש נוכח הסכם אי התחרות, עדויות המערער ואישים אשר היו מעורבים ושותפים למו"מ לרכישת שומרה, כי אין להפריד בין המידע העסקי של שומרה אליו נחשף המערער במהלך עבודתו כמנכ"ל שומרה לבין עבודתו או יכולתו של המערער להתחרות בשומרה. על כן, קבע ביהמ"ש, כי התשלום ששולם למערער מכוח הסכם אי התחרות, גם אם נועד למנוע תחרות בשומרה, קשור באופן בלתי נפרד בעבודתו של המערער בשומרה ויש לראותו כהכנסה מעבודה.
♦ ביהמ"ש הוסיף, כי אפילו ניתן היה לומר שבמסגרת הסכם אי התחרות מכר המערער נכס, כמשמעותו בסעיף 88 לפקודה, אין בכך בכדי להועיל לו שכן הסעיף האמור קובע, כי ריווח ממכירת נכס העשוי להתחייב במס לפי הפרק הראשון לחלק ב' בפקודה וגם לפי חלק ה' לפקודה, יחויב במס לפי הפרק הראשון. כאמור, ההכנסה שנצמחה למערער מכוח הסכם אי התחרות מהווה הכנסת עבודה, ועל כן, אפילו ניתן היה לראות בהכנסה האמורה גם ריווח הון, חייבת היא במס כהכנסת עבודה. ביהמ"ש הוסיף, כי עולה שלמערער כישורי ניהול ויצירתיות הטבועים בו ללא קשר לתחום הביטוח ומהם לא נפרד במסגרת הסכם אי התחרות אשר במסגרתו לא התנתק מהיכולות והסגולות האישיות שלו אותן יכול היה להביא לידי ביטוי בעשייה בתחומים שמחוץ לעסקי הביטוח בתקופת אי התחרות ובתחומי הביטוח לאחר התקופה האמורה. נוכח האמור לעיל, קבע ביהמ"ש, כי התקבול שקיבל המערער מכוח הסכם אי התחרות לא ניתן לו בגין "מכירת" זכותו לחופש העיסוק ואף אם הייתה גלומה בהסכם אי התחרות הגבלה של חופש העיסוק, מדובר בהגבלה לתקופה מוגבלת שאינה מגיעה כדי מכירת "העץ" או "גדיעתו" אלא לכל היותר ויתור על הזכות להשתכר או להרוויח מעיסוק בתחום מסוים לתקופה קצובה. לפיכך, לכל היותר מדובר בתשלום שהוא פיצוי על הגבלה זמנית מסוימת שנטל המערער על עצמו על יכולת ההשתכרות שלו, ועל כן מדובר בתקבול שהוא תחליף לשכר או לרווח מעסק או משלח יד.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה ועל המערער הושתו הוצאות משפט בסך 80,000 ש"ח (!)
ניתן ביום 24.12.2014
ב"כ המערער: עוה"ד
ב"כ המשיב: עוה"ד קרן יזדי , פרק' מחוז ת"א (אזרחי)