♦ המשיב טען, כי הוא דחה את בקשתו של המערער לפתוח תיק במע"מ, מהסיבה שהמערער לא הניח את דעתו, כי הוא מקים עסק, על פי הוראות סעיף 52 (ב) לחוק מע"מ תשל"ו – 1995 (להלן:"החוק"). המערער לא הסביר איזה עסק ברצונו להקים, מי יהיו הלקוחות ואת אופי העסק. בנוסף, מאחר והורשע המערער בעבר על פי סעיף 117 ב' לחוק, הוא נדרש להמציא ערבויות בגובה החוב.
♦ טענת המערער, כי הוא הורשע בגין עבירות מע"מ, היה בעונש מאסר ושילם את חובו לחברה.
♦ המשיב טען, כי רשויות מע"מ אינן מתחשבות בעובדה, כי ריצה את העונש ואין הן מאפשרות לו לפתוח דף חדש ולעבוד כאזרח הגון. לדברי המערער, שלטונות מע"מ ממשיכים להציק לו בגין הטענה שיש לו חוב מס, ואפילו את האופנוע שלו עיקלו.
♦ לטענת המערער, אין לו כל מקור להצגת ערבויות שכן רק יצא מבית סוהר, אין לו איפה לישון והוא ישן ואוכל בחוץ, וכי אין המערער רוצה לעבוד בצורה בלתי חוקית ללא פתיחת תיק מע"מ.
♦ עוד טען המערער, כי מעשיו של המשיב נוגדים את חוק יסוד חופש העיסוק. עוד נאמר ע"י המערער, כי בפסק הדין שבמסגרתו הורשע בעבירות על החוק כתוב שלא יענישו אותו בקנס, ולכן אין מקום לביצוע עיקולים על ידי המשיב.
♦ לטענת המשיב, למערער יש חוב סופי ובר גבייה למשיב המהווה בסיס לדרישתו להפקדת ערובה כתנאי לרישומו של המערער כעוסק.
המשיב טען, כי אין בסירוב לרשום את המערער כעוסק מורשה משום פגיעה בחופש העיסוק.
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב-יפו - כב' השופטת דניה קרת-מאיר:
♦ ביהמ"ש קבע, שאין ספק, כי על מנת להניח את דעתו של המנהל, כי בכוונתו של אדם כלשהו להקים עסק, עליו ליתן פירוט באשר למהות העסק אשר ברצונו להקים, מי יהיו הלקוחות ומה הם מקורות המימון.
♦ ביהמ"ש קיבל את עמדת המשיב, כי המערער לא הניח את דעתו, בדרך כלשהי, כי ברצונו להקים עסק. כל עוד לא ימסור המערער פרטים מלאים, בין היתר, בעניין סוג העסק והלקוחות – יש מניעה לרישומו של המערער כעוסק מורשה.
♦ ביהמ"ש ציין, כי המערער הודה בעבירות כתב האישום, בין היתר אי רישום תקבולים מלקוחות ורכישות מספקים, והורשע על סמך הודאתו.
אין כל מקום לטענתו של המערער, כי משריצה את עונשו הרי ששילם את חובו הן לחברה והן לשלטונות המס, וכי אין עתה מקום להליכי הגבייה המתנהלים נגדו.
♦ ביהמ"ש הדגיש, כי טענותיו של המערער באשר לעיקול האופנוע אינן נשוא הדיון. אולם, בכל מקרה הבהיר ביהמ"ש שאין לקבל את טיעונו שאין חוב בגזר הדין. גזר הדין מפרט את החוב לשלטונות המס ואין כל קשר בין חוב זה לבין הטלת עונש המאסר של 8 חודשי מאסר בפועל, אשר הוטלו על המערער תוך ציון העובדה, כי יש להתייחס למי ששולחים ידם לקופה הציבורית כאל מי שגוזלים ושודדים כספים לא להם.
♦ ביהמ"ש קיבל את עמדת המשיב, כי אין קשר בין החוב האזרחי לבין העונש שהוטל על המערער בהליך הפלילי.
ביהמ"ש הגיע למסקנה, כי אין ספק שרשאי היה המשיב לדרוש מהמערער ערובה כתנאי לרישומו כעוסק מורשה. עם זאת, בנסיבות המקרה, משהתבררו טענותיו של המערער באשר למצבו הכספי במסגרת הבקשה לפטור מאגרה, הרי שהטלת חובה להפקיד ערובה בגין סכום החוב אותו חייב המערער למשיב - יש בה כדי למנוע באופן ברור וודאי את רישומו כעוסק, היה ויעמוד המערער בדרישות הפירוט כלפי המשיב כבסיס להפעלת שיקול הדעת מחדש.
לכן ביהמ"ש לא ראה מקום לדרישת הערובה במקרה הנוכחי, מבלי שיהיה בקביעה זו כדי למנוע את פעולות הגבייה המתבצעות על ידי המשיב בגין חוב המס הקיים.
♦ לענין הטענה של פגיעה בחופש העיסוק, קבע ביהמ"ש, כי סירוב לרשום עוסק, תוך הפעלת שיקולים ראויים, אינו מהווה כשלעצמו משום הגבלה על חופש העיסוק ולכן דינה של טענה זו להידחות.
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 13.12.10
ב"כ הצדדים: לא צוין