♦ המערערות, קבוצות כדורגל ומועדוני ספורט העוסקים בכדורגל (ביניהן בית"ר ירושלים, בני יהודה, איחוד בני סכנין, מ.ס אשדוד ומכבי נתניה), התקשרו בהסכמים עם קבוצות כדורגל מחו"ל להסדרת שחרורם של שחקנים מחוזי העסקתם עם הקבוצות הזרות בהן היו רשומים, או השאלתם לתקופה קצובה, על מנת שתתאפשר העסקתם כשחקנים בקבוצות המערערות. בשומות שהוצאו למערערות בגין השנים הרלוונטיות, קבע המשיב, משרד האוצר-אגף מכס ומע"מ ת"א 3, כי התשלומים ששולמו על ידן לקבוצות הזרות במסגרת ההסכמים מהווים תמורה עבור הזכות להעסקת השחקן על ידי המערערות, בכך רכשו המערערות זכויות המהוות נכסים בלתי מוחשיים על פי חוק מע"מ, שיבואם לישראל מחייב בתשלום מס ערך מוסף. משנדחו השגות המערערות על החלטת המשיב לחייבן במע"מ, הן ערערו לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) אומצה עמדת המשיב. מכאן הערעורים.
♦ המערערות טענו, כי הזכויות שרכשו או שאלו במסגרת ההסכמים אינן "טובין". על פי הטענה, התשלומים ששילמו המערערות לקבוצות הזרות בוצעו כפיצוי עקב הפרה של הסכמי ההעסקה בין הקבוצות הזרות לבין השחקנים, כך שתתאפשר הבאתם והעסקתם בישראל. תשלומים אלה הם מעין "קנס עזיבה מוקדמת", בדומה לקנס שמשלם עובד המבקש להשתחרר מחוזה העסקתו בטרם פקע. עוד נטען כי אין המדובר ב"יבוא". על פי הנטען, השאלה הרלוונטית לצורך בחינה האם בוצע יבוא איננה האם הטובין נצרכו או שנעשה בהם שימוש בישראל, אלא מהו מקום האכיפה האפקטיבי של הזכויות. לטענת המערערות, בנסיבות העניין ועל פי ההסכמים – סכסוך הנוגע לזכויות מתברר במוסדות פיפ"א שמקום מושבם בשוויץ, ולכן אפילו היו בנמצא זכויות – הללו לא יובאו לארץ. טענה נוספת נוגעת לחוקיות השומות. בהיבט האחד נטען כי המשיב אינו רשאי לחייב את המערערות בתשלום מע"מ רטרואקטיבית בעקבות שינוי במדיניותו. בהיבט השני נטען כי השומות הוצאו בהתאם להוראות סעיף 77 לחוק מע"מ, הגם שלא התמלאו תנאיו. כך, סמכות המשיב להוציא שומה בהתאם להוראות סעיף 77 מותנית בכך שהחייב במס הגיש דו"ח תקופתי, אשר אינו מלא או אינו נכון. ואולם, בהיות המערערות מסווגות כמלכ"ר ולא כעוסק, הן חייבות בהגשת דו"חות תקופתיים אחרים, שאכן הוגשו כדין.
♦ המשיב, ביקש לדחות טענות המערערות וסמך ידיו על הקביעות של פסק הדין של בית המשפט המחוזי (הפיצוי הוא תוצאה של משא ומתן בעסקה כלכלית ולא מתייחס להפרת הסכם בין שחקן לקבוצה המעבירה; לשון ההסכמים תמכו בטענה לפיה התשלום מושא החיוב במס ניתן בגין שחרור השחקן מחוזה עם קבוצה אחת, על מנת לאפשר לו לחתום על חוזה עם קבוצה אחרת המשלמת עבור שחרור זה).
בית המשפט העליון בפני כבוד השופטים ח' מלצר, נ' הנדל וצ' זילברטל, קבע:
♦ לאחר בחינת פעילות ענף הכדורגל בארץ ובעולם, הגיע בית המשפט הנכבד למסקנה כי יש לבחון את החיוב במס על בסיס ההסכמים כפי שהם, הגם שלשונם עשויה להיות בעלת משקל רב. במקרה הנדון, כך נקבע, לשון ההסכמים והמהות הולכות בצוותא חדא. נקבע כי יש לסווג את התשלומים שהועברו במסגרת ההסכמים כתמורה נגד זכות בשל 3 נימוקים: מהות העסקה וההסכמים, הדין הרלוונטי ופרשנותו הראויה ולבסוף לשון ההסכמים עצמם. במסגרת ההסכמים רכשו המערערות – באופן קבוע או לתקופה קצובה ובהשאלה– זכות להעסקת השחקן על ידן, זכות שהייתה מוקנית עד אז לקבוצות הזרות. זכות זו היא בעלת ערך כלכלי, ולכן נכללת בהגדרת "טובין" לפי חוק מע"מ.
♦ לשאלה האם הזכות יובאה לישראל, קבע בית המשפט הנכבד כי המערערות הן קבוצות ומועדוני כדורגל הרשומים ופועלים בישראל. הן ודאי לא רכשו את הזכות להעסקת השחקן על ידן כדי שתמומש במדינה אחרת או על ידי קבוצה אחרת. די בכך, לשיטת בית המשפט הנכבד, כדי לקבוע שהזכות יובאה לישראל על ידי המערערות. במיוחד אמורים הדברים משעה שבפועל וככלל, השחקנים אכן הגיעו לישראל על מנת להירשם בקבוצות המערערות, להתאמן במסגרתן ולשחק בשורותיהן – הלוא הם מרכיבי הזכות מושא ההסכמים. המסקנה המתגבשת היא כי הזכות להעסקת השחקן, שאת תמורתה שילמו המערערות במסגרת ההסכמים, יובאה על ידן לישראל. אשר על כן, מתקיים "יבוא טובין" כלשון סעיף 2 לחוק מע"מ. בסופו של יום ולסיכום, נקבע כי המדובר בייבוא טובין המקים חבות של המערערות במע"מ. אין בטענותיהן האחרות של המערערות כדי לשנות ממסקנה זו. לפיכך, הערעור נדחה.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 13.07.2015
ב"כ המערערת: עוה"ד יוסי רומנו
ב"כ המשיב: עוה"ד עמנואל לינדר, פרקל' המדינה