♦ ביום 2.4.2015 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין בתיק רע"א 1830/14 (רובומטיקס טכנולוגיות בע"מ נגד פקיד שומה למפעלים גדולים).
♦המדובר היה, באותו מקרה, בבקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עמ"ה 1022/09) מיום 9.1.2014, שניתנה על ידי השופט מ. אלטוביה, כאשר לבקשה הצטרפו שתי הלשכות המקצועיות המובילות (לשכת עורכי הדין בישראל ולשכת רואי חשבון בישראל).
♦ בית המשפט העליון דחה את הבקשה עצמה, לאחר שקבע כי הינה מתמקדת בהחלטה קונקרטית של בית המשפט המחוזי, המוגבלת לעובדותיו של המקרה שעמד בפניו.
♦ עם זאת, וללא קשר להכרעה הספציפית, התייחסו השופטים בהרחבה לסוגיה העקרונית (פרוצדורה, או מס אמת), ובשל חשיבות הנושא נצטט להלן את הדברים:
"...גם לפי גישת המשיב אין מקום לחסום דרכם של נישומים המבקשים להעלות טענות חדשות במסגרת ההליך הערעורי לפני בית המשפט המחוזי, אך בשל כך שטענות אלה מועלות בראשונה לפני בית המשפט, ובלבד שאפשרות זו לא תנוצל לרעה. הדבר מסור לשיקול דעת בית המשפט המחוזי הדן בעניין.
הטעם לכך נעוץ, לטענת המשיב, בכך שבית המשפט המחוזי אמור אמנם להכריע במחלוקת בין שני בעלי דין החלוקים ביניהם, הנישום מצד אחד ופקיד השומה מצד שני, אך מוטלת עליו החובה לוודא שהשומה שהוצאה לנישום היא שומת אמת ושהוראות הדין בתחום המס תיושמנה באופן נכון ומתוך חתירה לכך שישולם מס אמת על ידי הנישום.
אנו מקבלים את הצהרת המשיב – כפי שהיא עולה מתגובתו לבקשה שלפנינו – לפיה עמדת המשיב הייתה מאז ומעולם שהצדדים לערעור מס רשאים להעלות לפני בית המשפט טענות לשם בירור מס אמת, בכפוף לכך שאפשרות זו לא תנוצל לרעה, בנתון לשיקול דעת הערכאה הדיונית, וכי טענות המבקשת בעניין שלפנינו אינן אלא "התפרצות לדלת פתוחה". ואכן, בית משפט זה פסק זה מכבר כי בדונו בערעור מס, יושב בית המשפט המחוזי לא רק כמכריע בסכסוך בין שני בעלי דין כבערעור אזרחי רגיל, אלא שמוטלת עליו חובה לוודא שהשומה תהא שומת אמת (ע"א 495/63 מלכוב נגד פקיד השומה, תל-אביב, פ"ד יח (2) 683, 686).
ואולם, יובהר, אין בהלכה זו כדי לאפשר לנישום העלאת טענות חדשות ללא כל מגבלה לפני בית המשפט המחוזי. השאלה אלו טענות חדשות ראויות להישמע ובאיזה שלב, מונחת לפתחו של בית המשפט המחוזי, והוא אמור להפעיל בעניין זה שיקול דעת מדוד ושכל ישר, בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה..."
♦ השחרור היחסי מכבלי הפרוצדורה, לטובת שומת האמת, פועל (ואפילו ביתר שאת) גם כנגד הנישומים.
♦ הלכה זו קיבלה ביטוי בהחלטתו של כב' השופט ד"ר ש. בורנשטיין, שניתנה ביום 2.2.2016 בבית המשפט המחוזי מרכז - לוד (ערעור מס 26719-01-12; רעי משעל נגד פקיד השומה כפר-סבא).
♦ המערער העלה באותו עניין טענה מקדמית, לפיה אין לאפשר השמעת טיעונים חדשים בפני ערכאת הערעור, שלא נטענו במסגרת הליכי השומה ובמסגרת ההודעה המפרשת את נימוקי השומה. לטענתו, נימוקי השומה תוחמים את גדר המחלוקת בין הצדדים והעלאת טענות חדשות, שלא הועלו בהליכי השומה, מהווה הרחבת חזית אסורה. הוא הדין לגבי מסמכים שלא עמדו בפני המשיב, בעת הוצאת השומה.
♦ בית המשפט קבע, שיש מקום להבחין בין ראיה שהייתה מצויה בידיעת הצד האחר, שאין לומר כי יש בחשיפתה משום "הפתעה" עבורו, כאשר ניתנת לאותו צד הזדמנות נאותה לחקור ולהיחקר בנוגע לראיה - ואף להביא ראיות להפריכה - ומכאן שראוי להתיר הגשתה, ואולם, כאשר מדובר בתרשומות בלתי חתומות שנעשו על ידי המשיב, שלא ברור מהכתוב בהן אם נערכו בזמן אמת או לאחר מעשה, ולא ברור אם יש בהן תיעוד הדברים שנאמרו או הסקת מסקנות מהם, על ידי המשיב, הרי שאין להתירן כראיה, אם יש בהן משום הרחבת חזית אסורה.
♦ בית המשפט מצא לנכון לחזור ולהבהיר, כי לאור העובדה שלנישום יש יתרון ראייתי ברור על פקיד השומה, בהכירו את העובדות, אין לדקדק עם פקיד השומה בכל הנוגע לטענות המועלות על ידו בהליך הערעור, אף שלא נזכרו באופן מפורש וברור בנימוקי השומה, שכן על בית המשפט מוטלת החובה לוודא שהשומה תהא שומת אמת, בכפוף לכך שזכויותיו של המערער לא יקופחו.