♦ המערערת עסקה בגיוס צעירים ישראליים המעוניינים לשמש מדריכים ואנשי צוות במחנות קיץ בארה"ב. לטענת המערערת, עסקאות אלו חייבות במס ערך מוסף בשיעור אפס מכוח סעיף 30(א)(5) לחוק מס ערך מוסף או מכוח סעיף 30(א)(7) לחוק (להלן: "החוק"). עיקר טענתה הוא שהשירות שהיא סיפקה ניתן לתושבי חוץ בלבד וכלל לא לצעירים הישראליים אשר גויסו כאמור. המשיב סבור כי ניתן שירות גם למועמדים הישראליים וכי שירות זה ניתן בישראל, כך שנשללת תחולתם של סעיף 30(א)(5) ושל סעיף 30(א)(7) לחוק כאחד. משנדחתה השגתה של המערערת בידי המשיב, הוגש הערעור דנן.
♦ סעיף 30(א) לחוק, קובע לאמור: "אלה עסקאות שהמס עליהן יהיה בשיעור אפס: ... (5) מתן שירות לתושב חוץ, למעט שירות ששר האוצר קבע לענין זה; לא יראו שירות כניתן לתושב חוץ כאשר נושא ההסכם הוא מתן השירות בפועל, נוסף על תושב החוץ, גם לתושב ישראל בישראל..."
♦ בין היתר, המערערת מצביעה על נסיבות אלו (בהתאם לגרסתה) כדי להראות שלא ניתן על ידה שירות למועמדים הישראלים: (א) המערערת לא גבתה עמלה מהמועמדים ואף לא מן המועמדים שהצליחו להתקבל למחנה קיץ; (ב) המדריכים שהשתתפו במחנות קיץ לא עשו זאת על בסיס מסחרי וקיבלו אך דמי כיס סמליים (ג) המערערת ערכה ראיונות עם המועמדים ולגבי חלק מהם מסרה חוות דעת שלילית, דבר שוודאי לא הסב להם "הנאה משירות". הראיונות עצמם היו אמצעי סינון עבור החברה הזרה ולא שירות למועמדים.
♦ להשקפתה של המערערת, אם המועמדים הישראלים נהנו בכלל מהשירות שהיא נתנה לתושבי החוץ, אז הנאתם הייתה "שולית ואקראית", ומצב כגון זה איננו נתפס בסייג לסעיף 30(א)(5) כשירות שניתן גם לתושב ישראל.
♦ לחלופין, גורסת המערערת, כי אף אם ייקבע שהיא נתנה שירות גם לתושבי ישראל, אזי היא זכאית לשיעור מס אפס מכוח סעיף 30(א)(7) לחוק היות והשירות נצרך בחוץ לארץ: "הפעולות שביצעה המערערת בישראל ביחס למועמדים אינן אלא פעולות הכנה לקראת השירות האמתי שניתן להם, וכאמור נצרך מחוץ לארץ... הנאתם של המועמדים המשובצים נוצרה בעת שהייתם מחוץ לישראל [דהיינו במחנות הקיץ]". היות ומקום צריכת השירות היה במחנות הקיץ בארה"ב יש לומר כי גם מקום מתן השירות היה שם ולא בישראל.
♦ המשיב מצדו סבור, כי פעילות המערערת הייתה כרוכה בין היתר בליווי המועמדים ומתן סיוע בידם, וכי ההנאה שהמועמדים הפיקו מפעולות אלו לא הייתה עקיפה, שולית או זניחה אלא ממשית. לטענת המשיב, המערערת הייתה כתובת מקומית מוסמכת עבור המועמדים וסיפקה להם מענה לכל פנייה: באשר לתחולת סעיף 30(א)(7) לחוק טוען המשיב כי כל השירות שניתן על ידי המערערת ניתן בישראל בלבד ולא בחו"ל.
ביהמ"ש המחוזי בת"א - כבוד השופט הרי קירש:
♦ ביהמ"ש קבע, כי ניתן שירות למועמדים תושבי ישראל ושירות זה לא היה זניח או אגבי. ביהמ"ש מסתמך בין היתר, על הפירסומים שפנו לצעירים והציעו להם חוויה של עבודה חופשה בארה"ב, וכן היות והציפייה הייתה, כי המועמד לא יחפש מחנה קיץ בדרכים אחרות וכן ניתנה הבטחה החוזית למצוא מקום למועמד המתקבל למאגר עד אמצע מרץ – דברים אשר אינם עולים בקנה אחד עם הצגת הדברים על ידי המערערת לפיה תהליך הגיוס נעשה אך ורק עבור מחנות הקיץ, לבקשתם ולטובתם, ואין בו כל דאגה לאינטרסים של המועמדים.
♦ ביהמ"ש מדגיש, כי אכן ישנם כמובן מצבים מובהקים של "headhunting" בהם פועלת חברת כוח אדם לאיתור מועמד מתאים למשרה פנויה אצל לקוח (מעסיק). אך המקרה הנוכחי איננו דומה לכך במובהקותו וכי מסתבר יותר, על פי הראיות שהוצגו, כי מרכיב הסיוע והתמיכה במועמדים ובמדריכים לא היה טפל, זניח ובלתי ממשי.
♦ ביהמ"ש אף דוחה את הטענה החלופית, כי חלות במקרה הנוכחי הוראות סעיף 30(א)(7) לחוק. לפי סעיף זה, המס יהיה בשיעור אפס על עסקה של "מתן שירות בחוץ לארץ בידי עוסק שמקום עיסוקו העיקרי הוא בישראל". אף שאמנם בעניין ת"מ 124/08 גווילי יהושע ואח' נ' מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ, [פורסם בנבו] (ניתן ביום 21.6.2010) התחבט בית המשפט בשאלת מקום מתן השירות ופסק (מפי כבוד השופט אלטוביה) כי מקום זה ייקבע לפי מקום "צריכת השירות" על ידי מקבלו.
בנסיבות שנדונו שם, נקבע, כי התושבים הישראלים להם ניתן השירות (יצירת קשר טלפוני) צרכו אותו בהיותם נמצאים בחוץ לארץ, ועל כן חל סעיף 30(א)(7) לחוק חרף העובדה שנותן השירות פעל ממקום עסקו בישראל.
♦ אך לדעת ביהמ"ש הנמשל אינו דומה למשל: כאן תפקידה של המערערת התמצה בארגון שלבי הגיוס הקודמים ליציאת המדריכים לחו"ל, וכפי שהיא עצמה הדגישה, לאחר צאתם לארה"ב היא לא הייתה אחראית להתנהלותם שם ולא הייתה מעורבת באופן העסקתם במחנות הקיץ השונים.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום: 17.3.16
ב"כ המערער: עו"ד מאורי עמפלי, עו"ד שי ארז
ב"כ המשיב: עו"ד יעל הרשמן, פרקל' מחוז ת"א (אזרחי)