♦ דיון בדלתיים סגורות לא מבטיח איסור פרסום פס"ד
♦ לאחרונה התפרסמה החלטה של בית המשפט העליון הדנה בבקשת רשות הערעור רע"א 382/16 ורדה רות יהל נ' פקיד שומה תל אביב 4 (להלן: "ההחלטה" ו- "הבקשה", בהתאמה) ועניינה איסור פרסום של פרטים מסוימים בפסק הדין שניתן בהליך מס שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (בדלתיים סגורות). פסק הדין לגביו נתבקש צו איסור הפרסום הינו פסק הדין בעניינם של משפחת יהל, אשר היו בעליהן של כ- 120 דירות וחשבו שיוכלו לשלם עליהן מס מופחת של 10% ולא מס על הכנסה עסקית !?
♦ למעשה, הבקשה מתייחסת לשתי שאלות מרכזיות:
(א) האם יש להורות על איסור פרסום חלקי בשל כך שההליך לפני הערכאה הדיונית התנהל בדלתיים סגורות?
(ב) האם יש להורות על איסור פרסום בשל פגיעה בפרטיותם של המבקשים?
♦ בית המשפט העליון קובע, כי דיון בדלתיים סוגרות נועד לאפשר לנישום למסור מידע מלא על עסקו והכנסותיו, בלי לחשוש מגילוי סודות מסחריים. זאת, על מנת שניתן יהיה לגבות מהנישום "מס-אמת", המתבסס על נתונים מלאים. הדלתיים בהליך נסגרות לפני שהנישום חושף את פרטי המידע. כך מובטח לנישום מראש – טרם ידיעת הפרטים אותם הוא עומד לחשוף – כי הוא יוכל לגלות את המידע שברשותו ללא חשש, וכי ככל שהמידע שימסור אכן יימצא ככזה שלא ראוי לפרסמו, ניתן יהיה למנוע את הפרסום. מטבע הדברים, התמונה משתנה לאחר שההליך מסתיים. בשלב זה, פרושים לפני בית המשפט כל פרטי המידע שנחשפו, ובאפשרותו לשקול בדיעבד את טיבם ואופיים, ואת הנזק שעלול להיגרם מפרסומם. בית המשפט הדגיש, כי לא כל אימת שנסגרו הדלתיים בהליך, נכון יהיה להטיל מגבלות על פרסום פסק הדין.
♦ כלומר, המבחן שיעמוד אל מול עיני בית המשפט בקביעתו המשך איסור פרסום של פסק הדין בשל קיום הדיון בדלתיים סגורות - האם התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים עודנה קיימת כך שהפרסום יעמוד בסתירה למטרת סגירת הדלתיים. יש לזכור, כי הכלל הוא שיש לפרסם את פסק הדין במלואו, בעוד שהטלת מגבלות על הפרסום שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם נמצא כי אכן קיימת סתירה כאמור. בכך מוגשם עקרון פומביות הדיון.
♦ ערך מוסך של חשיפת שמות הצדדים הינו באזהרת הציבור מלהתקשר עם אדם מסוים, כיוון שנמצא כי פשע או עוול, או שהפר חוזה; כך מזווית אחרת, גילוי השמות מאפשר התחקות "רחבה יותר" – למשל אקדמית – אחר התנהגות בית המשפט כלפי בעלי הדין השונים לאורך הזמן. לחשיפת השמות עשויה להיות חשיבות גם במובן המשפטי ה"צר", כמו לעניין האפשרות להעלות טענות השתק למיניהן, שכן היא מאפשרת להתחקות אחר טענות עבר שהעלו בעלי-הדין.
♦ שאלה שניה שעמדה לדיון – סטייה מעקרון פומביות הדיון תתאפשר במקרים חריגים בלבד ובמידה ותהיה פגיעה חמורה בזכות לפרטיות. המבחן שיפעיל בית המשפט על מנת לבחון את הסוגיה - האם הפגיעה עולה כדי פגיעה חמורה בפרטיות, ובשים לב לאופי המידע הפוגע. ככל שהמידע שנחשף מתייחס לעניינים שמקובל לראותם כמצויים בליבת הזכות לפרטיות – כגון עניינים אינטימיים, עניינים משפחתיים או עניינים רפואיים – תגבר הנטייה לראות בחשיפתו משום פגיעה חמורה, ולהיפך. יצוין, כי אף שאופי המידע הוא הפרמטר המרכזי בבחינת השאלה האם הפגיעה בזכות לפרטיות היא פגיעה חמורה, אין המדובר בפרמטר היחיד, כאשר שיקולים נוספים שניתן להתחשב בהם לצורך הבחינה הם, למשל: מיהות הטוענים לפגיעה בזכות (בגירים או קטינים?; אדם פרטי או איש ציבור?); האופן שבו נשמר המידע (האם מקור המידע בחומר אישי, כגון יומנים?); האופן שבו הושג המידע (מהם ההליכים שננקטו על מנת להשיג את המידע? כיצד נחשף המידע?), ועוד. יוער, כי ייתכנו מצבים שבהם חרף קיומה של פגיעה חמורה בפרטיות יוחלט, כי אין מקום להטיל מגבלות על פרסום פסק הדין, בשים לב למידת הפגיעה שתיגרם לעקרון פומביות הדיון ממהלך זה, בנסיבות העניין.
יצוין, כי לאחר בחינה של מכלול הנסיבות ומצגים עובדתיים נקבע על ידי בית המשפט העליון, כי מקרה זה אינו חריג (מלבד כמות הדירות עליהן מדובר בו!), ועל כן, הבקשה נדחתה ופסק הדין של בית המשפט המחוזי פורסם.