♦ המבקשת עסקה, לפי כתב האישום המתוקן שהוגש נגדה, במתן שירותי שמירה לאתרים ברחבי הארץ למרות שלא היה לה רישיון לעשות בכך. פעילות זו של המבקשת נעשתה בעזרת מנהלי אזור גיאוגרפי שהיו אחראים על השמירה באזור הגאוגרפי. מנהלי האזור קיבלו הוראות ממנהלי המבקשת, וכן קיבלו את חלקם ברווחים. העברת רווחי המבקשת נעשתה באמצעות מעטפות מזומנים, ללא דיווח לרשויות המס, ותוך שימוש בחשבוניות פיקטיביות.
♦ המבקשת פנתה לרשויות המס וביקשה, כי כתב האישום יאושר כ"מסמך אחר" לפי סעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו 1976 (להלן: החוק), ובכך יתאפשר לה לנכות את התשומות בגין התשלומים ששילמה למנהלי האזור, שפורטו בכתב האישום, העומדים על 36,206,658 ₪, שהמע"מ בגינן 5,060,025 ₪.
♦ רשויות המס דחו את הבקשה בקבען, כי "בנסיבות העניין ולאור העובדה כי החברה הורשעה בניכויי מס תשומות בשל חשבוניות שהתקבלו בידה שלא עדין, אין החברה עומדת בתנאי סעיף 38 לחוק, עמדתנו היא כי החברה אינה רשאית לנכות מס תשומות ללא כל קשר להכרה בכתב האישום כ'מסמך אחר', לעניין ניכוי מס התשומות כמשמעותו בחוק"
♦ המבקשת חלקה על עמדת רשויות המס, ומטעם זה הגישה את המרצה הפתיחה ובה ביקשה מביהמ"ש, כי יוצהר שכתב האישום המתוקן שהוגש נגדה, אשר בו הודתה והורשעה, הוא בבחינת "מסמך אחר" לפי סעיף 38 לחוק לצורך קיזוז תשומות בסך 5,060,025 כאמור.
♦ המדינה הגישה בקשה לסילוק המרצת הפתיחה על הסף מחמת חומר סמכות עניינית. לשיטתה אין בחוק הליכים, הקובעים מסלול ל"תקיפה ישירה" של החלטת רשויות המס שלא לאשר את כתב האישום כ"מסמך אחר", ובהיעדר מסלול המתווה בדין לתקיפה ישירה, ומשההחלטה הנתקפת היא החלטה של גוף מנהלי, שהפעיל שיקול דעת מינהלי, אזי הסמכות לתקיפת ההחלטה נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק.
♦ המבקשת התנגדה לעמדת המדינה, לשיטתה קיימת סמכות מקבילה הן לבג"ץ והן לבית המשפט האזרחי, נוכח סמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי. זאת ועוד כאשר מדובר בהליך הנוגע לפרשנות הדין או למחלוקת עובדתית, תהיה הסמכות לטובת בית המשפט האזרחי, וכאשר מדובר בביקורת על אופן הפעלת הסמכות תהיה הסמכות לטובת בג"ץ.
בימ"ש מחוזי ירושלים, כב' השופטת חיה זנדברג:
♦ ביהמ"ש קבע, כי דין בקשת המחיקה על הסף של המדינה להתקבל ודינה של המרצת הפתיחה להיות מסולקת על הסף מחמת חומר סמכות עניינית, והכל מהטעמים שיפורטו להלן:
♦ כאמור בחוק מצוינות מספר החלטות המתקבלות על ידי רשויות המס אשר ניתן להשיג עליהם בערכאות אזרחיות:
השגה על שומה- לפי סעיף 77 לחוק קובע כי כאשר חייב מגיש דו"ח תקופתי, שלדעת המנהל אינו מלא, "רשאי המנהל לשום לפי מיטב שפיטתו את המס המגיע או את מס התשומות של החייב במס", סעיף 82 קובע כי ניתן להשיג על שומה זו למהל תוך 30 ימים לאחר שהומצאה השומה, וכן על החלטה זו ניתן לערער בפני בית המשפט המחוזי.
רישום עוסק- על החלטות העוסקות בדרכי רישום מיוחדת של עוסק, (ראה סעיפים 52, 54, 55, 56,58,59,61 לחוק) ניתן לערער בפני בימ"ש המחוזי תוך 30 יום לפי סעיף 64 לחוק.
הטלת חבות מס על מי שאינו העוסק- ר' בין היתר סעיף 106 לחוק.
סנקציות בשל אי תקינות מסמכים- ר' בין היתר סעיף 127 לחוק.
עסקה מלאכותית או בדויה- ר' סעיף 138 לחוק.
שותפות ועסקה משותפת ר' סעיף 128 לחוק.
♦ ביהמ"ש קבע, כי המכנה המשותף להחלטות בהם קבע המחוקק, כי נתונה זכות להשיג על החלטת רשויות המס בפני בית המשפט האזרחי, הוא שמדובר במקרים בהם רשויות המס מפעילות כלפי אדם מסוים סמכות שאינן הסמכות הנוהגת לפי סדר הדברים הרגיל.
ביהמ"ש קבע, כי כעולה מההחלטות לעיל, החלטת רשויות המס לעניין אי הכרה במסמך כ"מסמך אחר" אינה נמנית על המקרים בהם נתונה זכות ערעור בחוק למחוזי- השאלה היא מה משמעותו של חסר זה?
♦ סעיף 38 (א) מעניק למנהל את הסמכות לאשר "מסמך אחר"- שאינו חשבונית מס או הצהרת ייבוא, כמסמך המזכה את העוסק לנכות את מס התשומות העולה מן ה"מסמך האחר". החוק בענייננו ברור: ברור שסעיף זה מקנה למנהל את הסמכות להכיר מסמכים שונים כ"מסמכים אחרים" לצורך קיזוז התשומות.
♦ ביהמ"ש בחן את השאלה השנייה אותה מבקשת המבקשת להעלות: האם בהפעלת סמכות מנהלית זו שיקול דעתו של המנהל היה סביר או לא?
לפי דבריה המפורשים והחד משמעיים של המבקשת, לפיהם בהמרצת הפתיחה היא מעוניינת לתקוף את שיקול הדעת של רשויות המס : "מדובר בבקשה שעניינה בחינת שיקול דעת של הרשות המנהלית", תקיפה של החלטה מנהלית בהתבסס על עילת הסבירות היא עניין מובהק, המצוי בגדרו של המשפט המנהלי, מכיוון שכך ונוכח מהותה ואפייה של ההחלטה הנתקפת, לפיכך קבע ביהמ"ש: "באתי לכלל מסקנה כי, אכן כטענת המדינה, המרצת הפתיחה עוסקת בעניין מנהלי (אשר ביחס אליו לא קיימת הסכמה מפורשת בחוק המע"מ), מטעם זה ובשל חוסר הסמכות העניינית, דין בקשת הסילוק על הסף להתקבל".
תוצאה:
♦ ביהמ"ש סילק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. על המבקשת הוטלו הוצאות בסך 10,000 ₪.
ניתן ביום: 4.12.18
ב"כ הצדדים: לא צויין