♦ ערעור שהגיש המערער בשנת 2020 על שומות וקנס שנקבעו לו באמצע שנות ה- 90 (!) לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "החוק"), ושמתייחסות לשנים 1991-1993.
במשך שנים נקט המשיב בפעולות גביה נגד המערער נוכח חוב המס שנוצר כתוצאה מאותם חיובים. פעולות אלה הביאו את המערער להגיש הערעור. הממונה האזורי מע"מ נתניה (להלן: "המשיב") הגיש מצדו בקשה לסילוק על הסף של הערעור.
♦ בתחילה סבר ביהמ"ש, כי יש מקום לקבל את בקשת הסילוק על הסף של המשיב, ואף הציע למערער למשוך את הערעור שהגיש. ואולם, לאחר שהחל ביהמ"ש ליתן החלטה בבקשת הסילוק על הסף, נוכח לגלות כי נתון עובדתי שסיפק המשיב לביהמ"ש בתצהירו, אינו יכול להיות נכון.
♦ שני מסמכים הנושאים את הכותרת "השגה", ואשר על גביהם מוטבעת חותמת "נתקבל" של המשיב עם התאריך 1.2.1994 – צורפו לתצהיר המשיב כנספח. על כן הטעים המשיב כי אין למערער עילה להגשת הערעור, שהרי על-פי סעיף 82(א) היה עליו להגיש השגה תוך 30 ימים מיום קבלת השומה. משהוגשו ההשגות בחלוף שנה מיום שנמסרו השומות, דינן של ההשגות כאילו לא הוגשו כלל, וממילא נשללה מן המשיב הזכות לערער עליהן. עוד הוסיף המשיב כי משעה שלא הגיש המערער ערעור על קנס פסילת הספרים לבית המשפט המחוזי או לועדה לקבילות פנקסים תוך 30 ימים, ממילא אין עילה לערעור. טענה זו נכתבה על-ידי המשיב בכתב התשובה, בבקשה לסילוק על הסף ובתצהיר המשיב, והיא נשמעה מפי נציגי המשיב במרוצת השנים, בד בבד עם פעולות הגביה שנקט המשיב נגד המערער. כאן המקום לציין כי בין 1994 ל- 2001 לא נעשו פעולות של ממש לגביית חוב המס הנטען.
♦ המערער מצדו טען כי ההשגות הוגשו על-ידו במועד ולכן בהעדר תשובה עליהן, דינן להתקבל. לא היה בידי המערער להסביר את פער הזמנים בין מועד החלטת המשיב (3.1.1993) לבין מועד הגשת ההשגות (1.2.1994), אולם הלה ציין שהגיש ההשגות בזמן שהותר לו. כן הטעים המערער שהחל משנות ה-2000, ביקש שוב ושוב לקבל הסבר על האופן שבו נערכה השומה שהרי הנימוקים שצורפו לשומה היו חסרים. לדבריו, התשובה שקיבל היתה כי בחלוף השנים אין בידי המשיב המסמכים הנדרשים כדי לספק הסבר זה.
בימ"ש המחוזי מרכז- כב' הש' א. גורמן:
♦ לאחר שהחל במלאכת כתיבת ההחלטה, השית בימ"ש לכך שנתון עובדתי שסיפק המשיב, אינו יכול להיות נכון. התאריך הנקוב על נימוקי השומה (03.01.1993) בוודאי אינו התאריך שבו נכתבו נימוקי השומה, שהרי אין הדעת נותנת ששומה שנקבעה בקשר לכל שנת 1993 – מראשיתה ועד אחריתה, תקבע כבר בתחילתה. הבחנה זו הביאה את ביהמ"ש להשוות בין התאריך הלועזי האמור לתאריך העברי שצוין מעליו - "כ' בטבת תשנ"ד", או אז הבין ביהמ"ש, כי נימוקי השומה נכתבו ביום 03.01.1994 ולא כפי שנכתב, בטעות, ביום 03.01.1993. למועד קביעת השומה.
כך סבר ביהמ"ש, השלכות מרחיקות לכת, שהרי אם נקבעו השומות ביום 03.01.1994, אזי ההשגות שהגיש המערער הוגשו במועדן, טרם חלפו 30 ימים מיום שנמסרו לו. לפיכך, ומכיוון שהמשיב לא החליט בהן תוך שנה מיום שהוגשו, על-פניו יש לראות בהשגות כאילו נתקבלו, כמצוות הוראת סעיף 82(ד) לחוק.
♦ בתשובת המשיב לשאלת ביהמ"ש עלה, כי ברור שנפלה טעות בציון המועד שבו נכתבו נימוקי השומה, כפי שחשד ביהמ"ש. מתשובה זו למד ביהמ"ש את שני אלה – האחד, אכן מדובר בטעות, ונימוקי השומה נכתבו ביום 03.01.1994 ולא כפי שנכתב; והשני, שמקדמת דנא היה בידי המשיב נתון לפיו השומות נקבעו בסוף שנת 1993 ולא בראשיתה.
♦ לאור הודאתו זו ביקש ביהמ"ש מהמשיב לבוא וליתן טעם מדוע זה לא יינתן כבר עתה פסק דין המקבל את הערעור. בתשובתו עמד המשיב על כך שעומדת לימינו חזקת התקינות המנהלי ועל החסרונות שנפלו בהשגות על כך שאינן מנומקות ומפורטות כדבעי. ביהמ"ש קבע כי לאור הנסיבות המיוחדות שבתיק זה, לא רק שיש לדחות את בקשת הסילוק שהגיש משיב, אלא שיש לקבל את הערעור ולחייב המשיב בהוצאות.
♦ סיכם ביהמ"ש - בדיעבד התברר כי ההשגות הוגשו במועד, והמשיב כלל לא דן בהן במועד שנקבע לכך בסעיף 82(ד) לחוק. כן קבע ביהמ"ש, כי משעה שהתברר שההליך השומתי נגוז, התבררה העובדה, כי לא היתה עילה להליכי הגבייה שנקט המשיב נגד המערער משך שנים ארוכות, ושאלה ננקטו שלא כדין. הניח בית המשפט כי אומנם הטעות שבכתיבת תאריך שגוי היתה טעות שבתום-לב, שבנקל יכול היה מאן דהוא ממשרדי המשיב לטעות בה בתחילתה של שנה אזרחית חדשה, אך חמורה מכך היא העובדה שבמשך 25 שנים היה ברשות המשיב נתון עובדתי כי השומות הוצאו ביום 28.12.1993, וזה לא טרח לציין זאת, לרבות במסגרת בקשתו לסילוק הערעור על הסף.
♦ הוסיף ביהמ"ש שבין אם אי מסירת המידע שבמחשבי המשיב הייתה מכוונת ובין אם נבעה מרשלנות, מדובר בהתנהלות שאינה מקובלת. היה על המשיב להציג את הנתונים לאשורם, גם אם אלה אינם משרתים אותו. השמטה מסוג זה מעוררת באופן טבעי את החשד כי המשיב ידע מזה 25 שנים על התיישנות השומות ולא רק שהוא מסתיר נתון זה שמחזק את טענות המערער, אלא שהוא טוען שוב ושוב כי ההשגות הוגשו באיחור של שנה. מדובר בסוג החשדות אשר עלולים לכרסם באמון הציבור במערכת אכיפת החוק וגביית המס, ולכן יש לפעול למניעתם. הדרך למנוע חשדות מסוג זה היא פשוטה והיא אחת בלבד: לבצע בדיקה קלה של המצוי במחשבי המשיב ולהציג למערער – אזרח ממנו מבקשים לגבות מס – ולבתי המשפט, את העובדות לאשורן.
תוצאה:
♦ הערעור התקבל. על המשיב הוטלו 30,000 ש"ח הוצאות.
ניתן ביום 24.09.2020
ב"כ המערער: עוה"ד טל לביא
ב"כ המשיב: עוה"ד הילה בנסון בסמן פרק' ת"א (אזרחי)