♦ עניינו של הערר הוא בעתירתו של העורר לקבל את ההטבה במס רכישה בגין דירת מגורים שרכש, על אף שחלפה מגבלת הזמן לתיקון השומה הקבועה בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג- 1963 (להלן: "החוק").
♦ העורר הוא "נכה" כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), התשל"ה- 1974 (להלן: "התקנות") ועומד בתנאי תקנה 9 לתקנות מס רכישה לעניין זכאות להטבה במס רכישה, משנקבעה לו בילדותו נכות צמיתה בשיעור של 60%. בשנת 2011 רכש העורר דירת מגורים בתל-אביב. הלה דיווח על העסקה במסגרת שומה עצמית וחישב את מס הרכישה, בלי שלקח בחשבון את ההטבה שלה הוא זכאי לפי תקנה 11 לתקנות עקב נכותו. במהלך השנים חלה החמרה במצבו הפיסי של העורר, ובראשית 2018 אושפז בבית החולים. במהלך אשפוזו קיבל לידיו עלון מאת המוסד לביטוח לאומי, וממנו למד בדיעבד כי היה זכאי להטבת מס ברכישת הדירה, עקב נכותו.
במרץ 2018, פנה העורר למשיב בבקשה לתיקון השומה, מחמת טעות שנפלה בה - העורר טען כי לא היה מודע לזכאותו להטבת מס רכישה מופחת עד לאותו מועד.
♦ המשיב דחה את בקשת העורר מאחר שסבר שאין בסמכותו להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק.
במסגרת הערר שהוגש על החלטת המשיב הדוחה את בקשתו, עתר העורר מלפני ועדת הערר לחייב את המשיב לעשות שימוש בסמכותו לפי סע' 107 לחוק ויאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק לתיקון השומה. לשיטת העורר קיימת "סיבה מספקת" למתן הארכה המבוקשת.
♦ המשיב טען מנגד טענת סף לפיה לא ניתן לתקן את שומת המס לאחר שחלפה מגבלת הזמן בת ארבע השנים הקבועה בסעיף 85 לחוק. לטענתו, הסעיף קובע התיישנות "מהותית" ולכן אין בידו הסמכות לפתוח את השומה בחלוף ארבע שנים מיום שנעשתה.
ועדת הערר שליד בימ"ש מחוזי ת"א- כב' הש' י. סרוסי, רו"ח צבי פרידמן, רו"ח א. הוכמן:
♦ ראשית יצוין כי בימים אלו נידונה בבית המשפט העליון טענת הסף של המשיב במסגרת ע"א 9817/17 מנהל מסמ"ק ת"א נ' אביבי רייך (ר' קישור להחלטה של ועדת הערר באותו ענין). הוועדה הציעה לצדדים לעכב את ההליכים בערר עד להכרעת ביהמ"ש העליון בסוגיה. ברם, הצדדים לא שעו להצעה ולפיכך נדרשה הכרעה.
♦ לשיטת העורר, המבחן המקל ביותר הוא "סיבה מספקת", לאחריו "טעם מיוחד", ואילו המבחן המחמיר ביותר הוא "טעמים מיוחדים שיירשמו". לטענת העורר, המשיב מתייחס ל"סיבה מספקת" כאל המבחן המחמיר יותר של "טעם מיוחד". העורר טוען, כי אין רגליים לפרשנות המשיב לפיה 'סיבה מספקת' תחול רק במקרים שבהם הייתה מניעות חיצונית-אובייקטיבית וכי זו סותרת את עמדתו בתיקים אחרים. הוסיף העורר, כי 'סיבה מספקת' הוא "מושג שסתום" המחייב את המשיב להפעיל שיקול דעת פרטני, וכי אין מניעה לפרשו כך שיכלול גם טעות שנעשתה בתום לב, בן היתר מכיוון שלא היה מיוצג בזמנו – פרט שהוא אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. עוד טען העורר, כי פנייתו למשיב בבקשה לתיקון השומה היתה בסמוך לאחר גילוי זכאותו להטבה ולכן יש לדחות את טענת המשיב לשיהוי.
♦ מנגד, סבר המשיב, כי לא מתקיימת בענייננו "סיבה מספקת", כנדרש לפי הוראת סעיף 107 לחוק. לשיטתו, אין בעובדה שהעורר בחר לפעול באופן עצמאי או בעובדה שלא ידע בשעתו על הקלת המס כדי להוות סיבה מוצדקת למתן הארכת המועד המבוקשת, אשר יש להחילה רק במקרים חריגים ונדירים במיוחד, כאשר קיימת מניעות חיצונית-אובייקטיבית שאינה תלויה בנישום, כגון מחלה שמנעה מהנישום את היכולת להגיע למשרדי הרשות. מזהיר המשיב מפני "מדרון חלקלק" שהרי אם יתקבלו טענותיו של העורר, ייפתח פתח לציבור הנישומים לטעון שבכל מקרה של אי ידיעה או טעות, אף בתום לב, תתקיים "סיבה מספקת" להארכת המועד, דבר שאינו מתקבל על הדעת לטענת המשיב.
♦ דעת המיעוט- יו"ר הועדה, כב' השופטת י' סרוסי- קבעה כי לא קיימת סיבה מספקת והציעה לדחות את הערר ולהשית על העורר 15,000 ₪ הוצאות.
♦ דעת הרוב- קיבלה את הערר. הועדה קבעה בהתאם לחוות דעתו של חבר הוועדה, רו"ח פרידמן, כי העורר הרים את נטל הראיה להוכחת סיבה מספקת. מאחר שאין הגדרה ממצה בחוק מהי אותה 'סיבה מספקת', ובהעדר הגדרה כאמור, יש להפעיל שיקול דעת מדוד ושכל ישר בהתאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה, תוך איזון האינטרסים השונים של תשלום מס אמת, להסתמכות על השומה וסופיות הדיון. הועדה קבעה, כי מעיון בהיסטוריה החקיקתית של סעיף 107 לחוק עולה כי כוונת המחוקק ההיסטוריה היתה לכלול במסגרת סע' 107 את כל המועדים, לרבות סע' 85 לחוק.
♦ אשר לבחינת הדיבור 'סיבה מספקת', קבעה הועדה, כי צודק העורר שמבחן זה הוא המקל ביותר מבין המבחנים לשיקול הדעת המנהלי, וכי לא ניתן לאמץ את עמדת המשיב לפיה 'סיבה מספקת' חלה רק במקרים חריגים מיוחדים וקיצוניים. אילו היה המחוקק סובר כך, היה צריך לומר זאת במפורש ולא להסתפק באמירה הכללית של 'סיבה מספקת'. טעות בתום לב כבמקרה דנן מן הראוי לראותה כ"סיבה מספקת" לתיקון השומה ובכך לגרום לתשלום מס אמת שהוא נשמת אפו של חוק המס, אפילו אם יש פגיעה מסוימת בסופיות.
♦ הועדה אף הביעה תרעומת על פרשנות המשיב, שניסה "לסחוט" (כך כלשון רו"ח פרידמן) הלכה מבית המשפט העליון ב- ע"א 5070/15 אבשלום בר גיורא נ' מנהל משרד מסמ"ק חדרה (פורסם בנבו (08.05.2017), מבלי שביהמ"ש העליון יקיים דיון ענייני ומעמיק בנושא באותו הליך.
תוצאה:
♦ הערר התקבל. המשיב חוייב ב- 50,000 ₪ הוצאות
ניתן ביום 28.10.20
ב"כ העורר: עוה"ד משה הר שמש
ב"כ המשיב: עוה"ד מאיר פורת ולירון ארצי, פרק' ת"א (אזרחי)