♦ הערעור שהוגש התייחס לשומות לשנים 1998-1999 שהוצאו למערערים.
♦ השומות הוצאו בצו אשר הוסיפו להכנסתם של המערערים כספים שהתקבלו ממכירת מניות של החברות, כשאחת התפרקה מרצון, והשנייה נמכרה.
♦ לטענת המערערים, יש להחיל את הוראת סעיף 93 קודם לתיקון 132 על בסיס שיטת "הנטו". כלומר, בהליך של פירוק מרצון של חברה יש לחשב את נכסי החברה המועברים לבעלי המניות בתמורה למניותיו, לאחר ניכוי מס שהחברות שילמו בעבור מימוש נכסיהם בפירוק מרצון, ובהסתמך על סעיף 93(ב) לפקודה להוסיף וליתן זיכוי בסכום המס ששילמה החברה, מסכום המס המוטל על החבר (שווי נטו). המשיב סבר, כי יש להעריך את שווי נכסי החברות במועד הפירוק, מבלי לנכות מהם את סכום המס ששילמה החברה במכירתן (שווי הנכסים ברוטו).
♦ בפרשת מנו, בתיק אחר, זמן רב לאחר הגשת הדוחות אישר ביהמ"ש המחוזי את "גישת הנטו" בה נקט המערער בדוחותיו. המשיב באותה פרשה הגיש ערעור על פסק דין זה.
בעלי הדין הגיעו בתיק דנן להסדר דיוני, להמתין בגביית חוב המס עד לפסיקת ביהמ"ש העליון בערעור. בפסק דין שניתן על ידי ביהמ"ש העליון, נתקבל הערעור שהוגש על ידי המשיב. מכיוון שמדובר בשומות לשנים 1999-1998, התווספו לסכומי קרן המס ריבית והפרשי הצמדה בהתאם להוראות סעיף 159א לפקודה.
♦ המערער פנה לסמנכ"ל בכיר לאכיפת הגבייה ברשות המסים בבקשה להפחית את חיובי הריבית והפרשי ההצמדה שנצברו בגין השומה נשוא הערעור. הבקשה נדחתה על ידי המשיב במכתב תשובה.
♦ המערער מבקש להסתמך על סעיף 185 לפקודה, ולפיו מקנה ההוראה סמכות לביהמ"ש להפחית את החיוב בריבית ובהפרשי הצמדה מיום הגשת הערעור ועד למועד מתן פסק הדין, כאשר המטרה, היא לעשות צדק עם נישומים במקרים בהם נצברו חיובי ריבית והפרשי הצמדה בסכומים משמעותיים, מסיבות לגיטימיות.
במקרה דנן טוען המערער, כי הייתה מחלוקת כנה ואמיתית בנוגע לחבות המס של המערער, בהסתמך על פסק הדין שניתן בפרשת מנו ביהמ"ש המחוזי, ובהעדר הלכה מחייבת בביהמ"ש העליון.
המערער הדגיש, כי המחוקק תיקן את סעיף 93 לפקודה, במסגרת תיקון 132, כך שגישת הנטו הייתה למעשה מקובלת על המחוקק עד לתיקון.
המערער טוען, כי הסכומים שבמחלוקת הושקעו על-ידו בהשקעות שתשואתן מוסתה במלואה באופן שוטף, והוספת הריבית והפרשי הצמדה יהיה בהם משום כפל מס; עוד טוען המערער להפליה, על דרך השוואה לנישומים אחרים אשר כלל לא נדרשו לתוספת מס או שהגיעו להסדרי פשרה נוחים.
♦ לעמדת המשיב, כבר במועד הוצאת השומה הודע למערערים, כי המס המגיע ממנו על פי אותה שומה הוא בערכי קרן, וכי המס לתשלום אינו כולל ריבית, הצמדה ו/או קנסות. עמדת המשיב בנוגע לחוב המס על פי סעיף 93 הייתה עמדה עקבית מאז שנת 1994, ולמעשה ביהמ"ש העליון אימץ בפסק הדין שנתן את עמדת המשיב, כך שלא היה כל שינוי בחיובים הנוהגים. עוד מוסיף המשיב, כי לא הייתה הסכמה לעכב את הדיון בבימ"ש זה, באופן ששיעור המס לא יצבור הפרשי הצמדה וריבית.
לחלופין טען המשיב, כי אם ייעתר ביהמ"ש לבקשה, כולה או חלקה, עלול הדבר להביא להפלייה ביחס לנישומים אחרים המשלמים את המס המגיע מהם לרבות הסכומים הנלווים. ועוד, כי אין על ביהמ"ש לשקול את נושא ההשקעות שנעשו על ידי המערער.
ביהמ"ש המחוזי בחיפה - כב' הש' ס. נשיאה ש. וסרקרוג:
♦ אין כל מניעה כי ביהמ"ש הדן בערעור המס, ידון גם בנושא זה, ככל שהשאלה עולה במסגרת הערעור התלוי והעומד בפני ערכאה זו.
נקודת המוצא היא שעל כל נישום לשלם מס במועד החיוב - מועד שנקבע לתשלומו - או בסמוך לו, כך שישולם על בסיס ריאלי, וכול איחור בתשלום המס יביא להוספת תשלום הפרשי הצמדה וריבית על תקופת הפיגור. מטרת הפרשי ההצמדה היא לשמור על הערך הריאלי של המס, ואין לראותם כענישה. הריבית אינה אלא פיצוי של אוצר המדינה על שימוש שעשה הנישום בכסף. ועוד, לאור עיקרון ההדדיות שצריך שיחול בהקפדה במקרים כגון אלה, הרי שאם מבוצע תשלום מס ביתר, מקבל הנישום החזר בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, כך צריך שיעשה גם במקרים בו משולם המס בחסר.
♦ סמכות ביהמ"ש - ובהתאמה - גם סמכותו של המשיב להפחית את המס - צריך שתופעל, כחריג, וכי יפורטו בכתב "טעמים מיוחדים שיירשמו". לכן, כדי שנישום יהיה זכאי להפחתה מסוימת משיעור המס הריאלי, צריך אותו אדם להצביע על קיומה של מניעה אובייקטיבית, שאינה בשליטתו ואשר מונעת ממנו כנישום ספציפי לשלם את מלוא המס.
♦ כאשר נישום מצביע על טעמים אובייקטיביים אשר יכולים לחול על כלל הנישומים, הרי שאין באלה כדי להצדיק הפחתה מערך הריאלי של המס, אילו נתקבלה טענה זו, היה על המחוקק לקבוע שכל הליכי השגה וערעור או אי השלמה עם שומה, יש בהם כדי להקים טעם לתשלום מס בערכי קרן.
♦ ביהמ"ש קבע, כי שקל המשיב את כלל השיקולים הנדרשים, אין צורך בהחזרת הנושא לבחינה נוספת ואין אף מקום להתערבותו של ביהמ"ש.
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום: 21.11.10
ב"כ המערערים: עו"ד ד"ר א' רפאל, ועו"ד ש' לזר
ב"כ המשיב: עו"ד י' גלייטמן, ס' בכיר ראשון לפרקליט מחוז חיפה (אזרחי)