♦ המערערים, ילדיהם של המנוחים, הגישו תובענה בה עתרו להצהרה, כי בית המגורים של בני הזוג, אשר היה רשום אך על שמו של המנוח (להלן – הנכס), היה שייך לשני בני הזוג בחלקים שווים. התובענה הוגשה נגד מנהל מס שבח מקרקעין. ביהמ"ש המחוזי מרכז (כבוד הנשיאה ה' גרסטל) דחה את התובענה. על כך הערעור.
בני הזוג נישאו במרוקו בשנת 1939. הם עלו ארצה בשנת 1948. לבני הזוג נולדו 11 ילדים, הם המערערים. בשנות החמישים של המאה הקודמת רכש המנוח זכויות חכירה בנכס בהזדמנויות שונות. הזכויות נרשמו בשמו של המנוח בלבד. המנוח נפטר בשנת 1974 והוצא צו ירושה בשנת 1980.
ביום 24.8.08 מכרו המערערים את הנכס תמורת מעל 6 מיליון ש"ח. מטרת התובענה הייתה להביא להקטנה של מס השבח המוטל על העסקה.
ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה בהתבסס על פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה. באותו מקרה נפסק, כי אין להיעתר לתובענה דוגמת זו שהגישו המערערים דכאן מקום בו בן הזוג הרלוונטי הלך לעולמו בלא שעמד על זכויותיו על פי חזקת השיתוף במהלך חייו וכאשר הייתה לו הזדמנות סבירה להביע רצונו להסתמך על החזקה. זאת משום שרואים אותו כמוותר על זכותו.
ביהמ"ש העליון – כב' הש' א' גרוניס, ע' ארבל, י' דנציגר:
♦ ביהמ"ש העליון סבר, כי לא נפלה שגגה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. מן הנתונים העובדתיים עולה, כי היו מספר נקודות ציון בהן ניתן וצריך היה להעלות את הטענה בדבר תחולתה של חזקת השיתוף עוד בחיי המנוח, ועל כן הלכת יהלום חלה גם בענייננו.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום: 24.10.10
ב"כ המערערים: עו"ד יורם חדי
ב"כ המשיב: עו"ד ציפי קוינט-שילוני