♦ העוררת נישאה לבן זוגה ביום 13.8.06 ועברה להתגורר עמו בדירתו.ביום 17.10.06,לאחר נישואיה, מכר בעלה דירה בפטור ממס שבח. ביום 25.3.09 מכרה העוררת דירה שנרכשה על ידה בשנת 1984 בנשר (להלן: "הדירה"). בני הזוג ערכו הסכם יחסי ממון, השומר על הפרדת הבעלות בנכסיהם.
העוררת חויבה בתשלום מס שבח, מאחר וטרם חלפה התקופה של 4 שנים מהמכירה הקודמת של דירת בעלה בפטור (סעיף 49ב' לחוק מיסוי מקרקעין [שבח מכירה ורכישה], תשכ"ג-1963, להלן: "החוק").
♦ העוררת לא הגישה בקשה לפטור ממס שבח ובמש"ח שהוגש על ידי עורך דינה דאז, ביקשה להתחייב במס שבח. בטיעונה בערר חזרה בה מעמדתה הקודמת. באשר לטענתה החליפית של העוררת, כי מדובר בעסקת הפסד, התברר לפי הנתונים שהיו בפני המשיב, באשר לשווי הרכישה ושווי המכירה המוצהרים על ידי העוררת, כי נוצר שבח אינפלציוני המחויב במס עד לסוף שנת 1993.
♦ באשר לאופן הטלת המס על הסכום האינפלציוני, הפריד המחוקק בין הסכום האינפלציוני החייב (סעיף 47 לחוק), שהוא בלבד חויב במס בשיעור 10%, ולא בכל הסכום האינפלציוני. הסכום האינפלציוני החייב הוא עליית הערך האינפלציוני שנצבר ביחס לנכס עד ליום 31.12.93 (ר' פרופ' הדרי, מיסוי מקרקעין, כרך ב' חלק שני ע' 339). ב"כ העוררת אינו חולק בסיכומו שבכתב על קביעת העדר ההפסד של המשיב. הערר נסב על דחיית השגת העוררת על חיובה במס שבח.
ביהמ"ש המחוזי בחיפה - מ. סלוצקי (נשיא בדימוס) – יו"ר, ג. יחזקאלי גולן – רו"ח, ש. פסטנברג – רו"ח:
בע"א 3489/99 מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' עברי, פס"ד נז' (5) ע' 589 (להלן: "פס"ד עברי"), מדובר בבני זוג שכל אחד מהם החזיק בדירת מגורים לפני שנישאו. בני הזוג כרתו הסכם ממון שבו הסכימו על הפרדה מוחלטת בין נכסי בני הזוג.
לאחר הנישואין מכר הבעל את הדירה שבבעלותו בפטור ממס שבח. כעבור כשנה מכרה אשתו את הדירה שבבעלותה, שנרכשה לפני הנישואין, וביקשה פטור ממס שבח.
♦ המשיב דחה את הבקשה להעניק לאישה את הפטור ממס שבח בהסתמך על סעיף 49(ב) לחוק, לפיו, יש לראות את בני הזוג כמוכר אחד, ומאחר והבעל קיבל פטור ממס שבח, היה על האישה להמתין 4 שנים עד שתוכל למכור את דירתה בפטור. עמדה זו נתקבלה על ידי בית המשפט העליון.
♦ סעיף 49(ב) לחוק קובע, כי "לעניין פרק זה ייראו מוכר ובן זוגו, למעט בן זוג הדר דרך קבע בנפרד, וילדיהם שטרם מלאו להם 18 שנים, למעט ילדים נשואים – כמוכר אחד".
בפס"ד עברי נדחתה הטענה העולה מטיעוניו של ב"כ העוררת, שאין להחיל את חזקת השיתוף במקום שיש בין בני הזוג משטר של הפרדה רכושית.
♦ יצוין, כי פסק דין עברי ניתן ברוב קולות, כשלדעת המיעוט, לשון סעיף 49(ב) לחוק, על פי מובנה הפשוט, אינה שוללת פרשנות המצמצמת את תחולת הפטור ביחס לדירות שנרכשו בנפרד לפני הנישואין ושהמשיכו להיות בבעלות נפרדת של כל אחד מבני הזוג לאחר הנישואין (ר' פס"ד של וועדת ערר מס שבח ת"א-יפו בתיק ו"ע 1072/02, אור צבי נ' מס שבח נתניה, מיסים, יט/2 ע' ה-49, ה-373 ומאמר: לא תם ולא נשלם הדיון בהלכת פלס. הזכות להפרדה קניינית מיסויית בין בני זוג, מאת רונן ארויו (רו"ח) ואיתי הוכברג, עו"ד, מיסים כא/1 ע' א-1).
♦ הפרשנות שבית המשפט העליון נותן לחוק הופכת לחלק מהדין. תורת התקדים מחייבת כל ערכאה דיונית לפעול לפיה, גם אם דעתו של השופט בערכאה הדיונית היא שונה. רק בית המשפט העליון אינו קשור בתקדימיו והוא רשאי, אם כי לא ימהר, לשנות כיוון כדי שההלכה תהיה יציבה ולא נתונה לשינויים היוצרים אי וודאות (ראה סעיף 20(ב) לחוק יסוד השפיטה).
♦ הוועדה קבעה, כי עובדותיו של הערר דנן דומות לתשתית העובדתית של פס"ד עברי, ואין מקום לסטות מפסיקתו המחייבת של בית המשפט העליון בפס"ד עברי, שהלכתו חלה כל עוד לא שונתה על ידו.
הוועדה החליטה לדחות את הערר וחייבה את העוררת לשלם למשיב את הוצאות הערר ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום: 16.9.2010.
ב"כ העוררים: לא צוין.
ב"כ המשיב: עו"ד מפרקליטות מחוז חיפה.