♦ בשנות המס שבערעור – 1999-2002, היו למערער הכנסות, בין היתר מדמי שכירות של נכסים שונים. המשיב קיבל את שומתו העצמית של המערער לשנת 1999. מנגד, המערער ונציגת המשיב קיימו ביניהם מספר דיונים בקשר עם הכנסותיו לשנות המס 2000-2002. במקביל ניהל המערער התדיינות משפטית בקשר עם גירושיו. מאחר שההליך לא הסתיים, המערער כלל בדוחותיו הכנסה שנבעה לו מרכוש, אשר טען במשפט כי לא חל עליו חזקת השיתוף. הצדדים הגיעו להסכם שומות, אך המערער ביקש להוסיף להסכם, כי מאחר שביהמ"ש לענייני משפחה קבע, כי גרושתו זכאית לאיזה מההכנסות שעליו דיווח בדוחות, ועל פסק דין זה הוגש על ידי המערער ערעור לביהמ"ש המחוזי, הרי שאם ידחה הערעור, ההסכם יתוקן בהתאם. המפקחת סירבה לכלול פרט זה בהסכם השומות, אך ציינה בפרוטוקול הדיון, בכתב ידה, כי "בעת חתימת ההסכם, הנישום העלה אפשרות שבעקבות פסק דין לענייני מזונות בבית הדין למשפחה, ייתכן שחלק מההכנסה העסקית והפאסיבית תיזקף לגרושתו, ועל כך מבקש לשמור לעצמו אפשרות לבקש פתיחת השומות בעת שינוי אפשרי בחלוקת ההכנסות". ההסכם נחתם, ובשנת 2004 נקבע סופית בהליך המשפטי, כי יש לייחס לגרושתו של המערער שותפות שווה בזכויות במקרקעין, נשוא ההכנסות שדווחו על ידי המערער. המערער פנה (חודשיים לאחר שנחתם הסכם השומות) למשיב, בבקשה לתקן את ההסכם. המשיב סרב בטענה, שלדעתו השומות מתארות באופן נכון את מצב הדברים.
♦ לטענת המערער, באשר לשנים 2000-2002, חתימת הסכם השומה סללה את דרכו של המערער לבקש פתיחה ולבקש תיקון דו"חות בדיעבד כשיתבררו לו תוצאות הדיון בהליך הגירושין. החלטת המנהל שלא לפתוח את שומותיו אינה סבירה. באשר לשנת המס 1999, אין בקבלת שומתו העצמית ללא דיון כדי לסכל את פתיחתה של שומה זו.
♦ לטענת המשיב, המערער נהג בחוסר תום לב כשחתם על הסכם השומה ולא ביקש ליישם את תוצאות פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה אף שהיה ידוע לו כי נקבע בו שחלק מהנכסים הינם בבעלות גרושתו, אלא דיווח על כל ההכנסה משכירות כהכנסתו הוא. משכך, המערער הגיע להסכמים עם המשיב בחוסר תום לב. כל שעשה היה להגיע להסכמים בעניינים פעוטים במטרה לשמור לעצמו את האפשרות להגיש בקשה לפתיחת שומה לפי סעיף 147 לפקודה, ומשכך אין הוא עומד בתנאי הסעיף ויש לדחות בקשתו. במידה ולא היה נחתם הסכם השומה לא היה רשאי המערער לבקש את פתיחת השומות לפי סעיף 147 לפקודה, משום שלא נערכה שומה אלא התקבל הדו"ח שהגיש.
♦ משכך, אין להתיר את פתיחת השומה בנוגע לשנת המס 1999 שבה קיבל המשיב את שומת המערער ולא נחתם לגביה כל הסכם. באשר לטענה שניתנה הבטחה של המפקחת, על מנת שתקום הבטחה שלטונית יש להראות, כי המבטיח פעל בסמכות, כי למבטיח כוונה להקנות להבטחתו תוקף משפטי וכי בידו היכולת למלא אחר ההבטחה. המפקחת העידה כי אין בסמכותה לפתוח שומות וכי ברישום שנוסף לפרוטוקול אין כדי ליתן תוקף משפטי להסכמה. בנוסף, המערער מדווח על בסיס מזומן ולכן הוא רשאי לדרוש ההוצאה רק בעת שהוצאה בפועל – כלומר, שילם בשנים שלאחר שנות הערעור, ולכן אינו יכול לדרוש ההוצאה בשנים שבערעור. המערער אף נמנע מלשתף עימו פעולה ומשכך לא ניתן לדעת האם הסכום הנטען שהעביר המערער לגרושתו "הינו נטו או ברוטו, בגין מה שולם וכדומה".
בימ"ש המחוזי ת"א – הש' מ. אלטוביה:
♦ המערער נהג בשקיפות כלפי המשיב ודיווח לו הן על עמדתו בקשר עם הבעלות בנכסים והן על פסיקת בית המשפט קמא שדן בסוגיה זו. המשיב היה מודע לפער שבין עמדת המערער ובין הקביעה השיפוטית, והדברים אף קיבלו ביטוי בכתב בתרשומות המשיב ובהסכם השומה. יש לדחות את טענת המשיב כי המערער התנהל שלא בתום לב. הרכז מטעם המשיב הדגיש, כי בחתימת ההסכם, סלל המערער את דרכו לבקש פתיחה ולבקש תיקון דו"חות בדיעבד כשיתבררו לו תוצאות הדיון בביה"מ המחוזי. משנעשה הדבר בתום לב ובהנמקה לגיטימית אשר מצאה ביטוי גם בתוספת שהוסיפה המפקחת לפרטיכל הדיון, אין בכך כל פסול. תוצאת המשיב וסירובו לפתוח את השומה יוצרת חוסר אחידות בין קביעת בית המשפט ובין השומה. לצורך תיקון עיוות זה, בודאי על רקע הנסיבות החריגות העומדות בבסיס הסכמת הצדדים שחתמה את השלב השומתי, יש מקום לפתיחת שומות המערער, והמשיב יהיה מוזמן לבחון טענות ביחס להעברת תקבולי הנכסים במסגרת פתיחת השומה.
♦ באשר לשנת המס 1999, אין מקום להתערב בשקול דעתו של המשיב, זאת מבלי להציב מסמרות במחלוקת העקרונית בין הצדדים. בשנה זו החריש המערער ולא נתן כל ביטוי למחלוקת בעניין הבעלות בנכסים, לא במסגרת הדו"ח ולא בכל צורה אחרת. בנסיבות אלו, לא קמו "נסיבות מיוחדות וחריגות" המצדיקות את פתיחת השומה בשלב מאוחר.
התוצאה:
♦ הערעור התקבל ברובו.
ניתן ביום: 21.9.10.
ב"כ המערער: בעצמו.
ב"כ המשיב: עו"ד קרן יזדי-סופר . פרק' ת"אץ