♦ חברת מסטר דר בע"מ (להלן: "החברה" או "החברה הישנה"), שעסקה בתחום שרותי הדפוס, הוקמה בשנת 1989 על ידי המערער ומר יורם קדוש. בשנת 1997, בעקבות משבר כלכלי ביקש יורם לעזוב את החברה. מאותה העת ועד לפירוקה החזיק דורון ב-95% מהון מניותיה של החברה ויורם החזיק ב-5% הנותרים.
♦ בשנת 1996, מיד בתום שירותה הצבאי הצטרפה לחברה הגב' לימור כהן, אחייניתו של יורם, כעובדת שכירה (להלן: "לימור").
♦ ביום 29.11.2000 התאגדה חברת היי מסטר טק בע"מ (להלן:"החברה החדשה") העוסקת בתחום הדפוס. ממסמכי החברה החדשה עולה, כי דורון ולימור מחזיקים בהון מניותיה בחלקים שווים.
באסיפה כללית שהתקיימה ביום 25.12.2000 קיבלה החברה הישנה החלטה על פירוקה מרצון וחלוקת עודפי הרכוש של החברה. עוד הוחלט, כי המערער ישמש כמפרק החברה וכי עודפי הרכוש של החברה שישארו לאחר כיסוי חובותיה יועברו לידיו. בטרם פירוקה, מכרה החברה הישנה את פריטי הרכוש הקבוע לחברה החדשה. המכירה התבצעה בתמורה לשווי השוק של הרכוש, אשר בקביעתו נעזרה החברה בהערכת שמאי חיצונית שבוצעה ע"י הרמן מהנדסים בע"מ.
♦ דו"ח החברה הישנה לשנת המס 2000 והדו"ח המתייחס לפירוקה מלמדים, כי החברה חילקה לבעלי מניותיה כדיבידנד פירוק את הרווחים הבלתי מחולקים שנצברו בחברה עד ליום 31.12.2000. כמו כן, נכון ליום 31.12.2000 הסתכמו משיכות הבעלים מהחברה בסך של 914,000 ₪.
♦ לטענת המשיב, אין הצדקה של ממש לסגירתה של החברה הישנה ולהקמתה של חברה חדשה תחתיה, מלבד הרצון להימנע מתשלום מס בגין משיכות הכספים מהחברה.
♦ לטענת המערער, בנסיבות אלו ההחלטה על שינוי המבנה לשם צרופה של לימור כשוות זכויות בחברה חדשה, תוך פירוקה של החברה הישנה (כאשר יתרות הלקוחות והספקים אינן מועברות) "היא החלטה אפשרית, מקובלת, הגיונית ונפוצה". לשיטתו, יש בנסיבות שפורטו כדי להוות טעם מסחרי או דפוס מקובל למהלך שבוצע.
ביהמ"ש המחוזי ת"א – כב' הש' מ. אלטוביה:
בפסק הדין בחן כב' בית המשפט שתי טענות עיקריות של המשיב אשר הביאו את המשיב לידי מסקנה, כי מדובר בעסקה מלאכותית.
הטענה הראשונה שהעלה המשיב היא שבדומה לבעלותו בחברה הישנה המערער הוא בעליה של החברה החדשה. לשיטת המשיב, רישומי מחצית מהון המניות על שמה של לימור אינם אלא "פיקציה". את השערתו בעניין זה ביסס המשיב על שיחת טלפון שערך עם לימור ואשר לטענתו לימור אמרה לו בפרוש שהיא מחזיקה את המניות בנאמנות. בית המשפט, לאחר ששקל את הדברים הגיע למסקנה, כי את הקביעה שלפיה דורון הינו בעל המניות היחיד בחברה החדשה, אין המשיב יכול לבסס אך ורק על שיחת הטלפון הקצרה שקיים המפקח עם לימור. מסמכי התאגדות החברה החדשה, אשר נתמכו גם בעדויותיהם של לימור ודורון, סותרים את השערת המשיב ובית המשפט לא מצא מקום לסטות לצרכי השומה מהמצוין בהם. גם התנהלות החברה החדשה, שתדון להלן מלמדת, כי החברה החדשה ראתה גם את לימור כבעלים בה.
♦ ומוסיף ואומר בית המשפט הנכבד: "בהקשר זה אוסיף כי אף שאת שקול דעתו של המשיב יש לבחון בעת הוצאת הצו, הרי שאין להתעלם מתוצאותיו של שינוי המבנה ואשר ארע בחברה בשנות מס מאוחרות יותר.
על הטענה השניה עליה עמד המשיב והיא שניתן היה לצרף את לימור לחברה הישנה ולהגיע לאותה מטרה ללא הפחתת מס בדרך, אומר בית המשפט: "כאשר בפני הנישום מספר חלופות להשגת יעדיו, אין בכך כדי ללמד כי הבחירה בחלופה דלת המס תחת הבחירה בחלופה עתירת המס הינה כשלעצמה עסקה מלאכותית. אין חולק כי על הנישום ליתן טעם של ממש לבחירתו אך משזה הוצג שב הנטל אל המשיב."
♦ לא עלה בידי המשיב לסתור את גרסתה של הגב' כהן, כי העמידה כתנאי להצטרפותה כשותפה למערער, פתיחתה של חברה חדשה. המדובר בתנאי לגיטימי של המעוניין בהצטרפות לפעילות עסקית קיימת. באשר למבקש לצרף בעלים נוספים, קבלתו של התנאי תוך פירוק הפעילות הקיימת, הגם שרכיב שקול המס קיים ברקע הרי לא שוכנעתי, כי במקרה זה הוא הרכיב המוביל והמרכזי.
♦ לעניין מיסוי מחיקת יתרות החו"ז השליליות של המערער קובע בית המשפט, כי כפי שטען המשיב, הואיל והמדובר בסיווג מחדש הרי שהנטל על המערער להציג תשתית שיש בה כדי להביא להתערבות בשקול דעתו של המשיב. תשתית כזו לא הוצגה. הגידול הניכר בסכום המשיכה של המערער מחזק את עמדת המשיב ואף יכול היה להתחייב כמשיכת שכר. משכך, אין מקום להתערב בשקול דעת המשיב שעה שראה בסכום זה משום חלוקת דיבידנד שלא אגב פירוק אלא דיבידנד "רגיל" שחולק קודם לפירוק .
התוצאה:
♦ הערעור התקבל בחלקו.
ניתן ביום 4.10.10
ב"כ המערער: לא פורסם.
ב"כ המשיב: לא פורסם.