♦ העותרות הן יזמות מקרקעין ובעלות זכויות במקרקעין מסוימים באשקלון. לצורך ביצוע עבודות פיתוח ותשתיות בקרקעות שבבעלותן, התקשרו העותרות בהסכם עם החברה הכלכלית לאשקלון בע"מ (להלן: "החברה הכלכלית") (להלן: "ההסכם"), לפיו, הוסכם, בין השאר, כי החברה הכלכלית תספק לעותרות שירותי פיתוח והקמה של תשתיות מסוגים שונים, כי אחוז מסוים מסכום התמורה הכולל ייחשב כ"חלף אגרות והיטלים" וכי בגין העברת סכום זה ייהנו העותרות מפטור מאגרת פיתוח.
♦ בגין סכום זה הוציאה החברה הכלכלית חשבונית מס לעיריית אשקלון. יתרת הסכום הוגדרה כ"מעבר לחלף אגרות והיטלים", ובעבורו הוציאה החברה הכלכלית חשבונית מס בעבור העותרות. העותרות ביקשו לנכות, בעבור חלק זה, מס תשומות, אולם המנהל לא הכיר בניכוי מס תשומות זה והוציא לעותרות שומה שאינה כוללת את הניכוי האמור.
♦ על שומה זו הגישה על אחת מהעותרות השגה, ומשזו נדחתה הגישו ערעורים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ובירושלים. בתי המשפט המחוזיים קיבלו את ערעוריהן של העותרות, ועל רקע זה ערער המנהל לבית משפט זה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור ולכן העותרות עתרו בבקשה לדיון נוסף זה.
פסק הדין דן במאוחד בערעורים השונים.
♦ טענת העותרות הינה שיש לקבל את "פיצול" התמורה באופן שהוסכם בין העותרות לבין החברה הכלכלית, קרי, יש להתיר לעותרות לנכות מס תשומות בעבור החלק בתמורה שהוגדר על ידן כ"מעבר לחלף אגרות והיטלים".
טענת המנהל הינה שיש לראות בסכום כולו כאגרות והיטלים, כלומר, לא לאפשר ניכוי מס תשומות בגין אף אחד מחלקי התמורה.
ביהמ"ש העליון – דיון נוסף - כב' הש' המשנה לנשיאה א' ריבלין:
השאלה הינה האם קיימת לעותרות אפשרות לנכות מס תשומות בגין חלק מן התמורה שהועברה בעסקה מסוימת.
בפועל, כאשר מבקש בעל קרקע לבצע עבודות בניה, נדרש הוא לשלם לרשות המוניציפאלית אגרות והיטלי פיתוח בגין ביצוע עבודות תשתית בקרקע. במצב זה, בעל הקרקע משלם לעירייה אגרה, והעירייה משלמת לקבלן-המבצע עבור ביצוע עבודות הפיתוח. זוהי, כך נפסק, "דרך המלך" למימון עבודות התשתית. מאחר ובגין אגרות והיטלים לא ניתן לנכות מס תשומות, במקרה כזה לא יכול בעל הקרקע לנכות מס תשומות בגין האגרה ששילם (בעוד שהקבלן, הפועל כגוף מסחרי, רשאי לנכות מס תשומות).
♦ נראה, כי אף העותרות, ומרכז השלטון אינם חולקים כי התשלום עבור עבודות פיתוח ציבוריות המבוצעות למען הרשות המוניציפאלית – בין אם הועבר ישירות לעירייה בין אם הועבר לחברה הכלכלית – דינו כדין אגרות והיטלים, קרי: אין אפשרות לנכות בגינו מס תשומות. המנהל, כך יודגש, סבור כי פסק הדין מתייחס רק לעבודות התשתית הציבוריות, וציין, כי "כל הדיון המשפטי בפסק הדין מצוי תחת הכותרת "מס ערך מוסף בגדר הקמת תשתיות מוניציפאליות – הצגת הסוגיה שבמחלוקת'".
♦ יתרה מכך, הקושי שמעלות העותרות מתייחס להוצאות המוגדרות על ידן כפרטיות, ולאפשרות לנכות את מס התשומות בגינן. ואולם, בניגוד לנטען על ידי העותרות, פסק הדין אינו שולל באופן גורף את האפשרות להפריד בין הוצאות ציבוריות – המבוצעות כשירות לעירייה, לבין הוצאות פרטיות – המבוצעות למען הקבלן, וממילא אין הוא שולל לחלוטין את האפשרות לנכות, במקרים המתאימים, מס תשומות במסגרת עסקה עם תאגיד עירוני. פסק הדין הצביע על הקושי בביצוע ההפרדה האמורה בנסיבותיו הספציפיות של המקרה, וקבע, כי הפרדה זו אינה אפשרית בנסיבות שהתקיימו שכן לא ניתן לחלץ את העסקה הפרטית (ככול שקיימת) מתוך העסקה הרחבה יותר שנרקמה בין הצדדים.
♦ בית המשפט שוכנע, כי במקרה שלפנינו ההפרדה שביצעו העותרות והחברה הכלכלית בין שני חלקי התמורה היתה מלאכותית ושרירותית.
נמצא אפוא כי שאלת ההפרדה בין סוגי ההוצאות השונים היא שאלה ראייתית, וכי במקרה זה בא בית המשפט לכלל מסקנה כי ההפרדה הנטענת לא הוכחה די הצורך, דהיינו, לא הונחה תשתית ראייתית ממנה ניתן ללמוד שהחלוקה שהציעו הצדדים אכן נגזרת מסכום האגרות וההיטלים בהם היו העותרות חייבות, והוסיף כי "העובדה שבכל ארבעת המקרים נקבע יחס זהה בין הסכום שהינו 'חלף אגרות והיטלים' לבין הסכום שמעבר לכך, וזאת שעה שגובה התמורה ששילמה כל אחת מהמשיבות [העותרות] לחכ"א [החברה הכלכלית] היה שונה - עשויה להוות אינדיקציה לכך שמדובר בחלוקה שרירותית שאינה מבוססת על תחשיב פרטני של סכום האגרות והיטלי הפיתוח החל בכל אחד מהמקרים".
תוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 25.8.10
ב"כ העותרות: עוה"ד שמואל עיני; מוטי לזר, רויטל בן ארוש, זיו שרון, מיכל סולומונוביץ, עופר אלבוים; מוטי איילון.
ב"כ המשיבים: עוה"ד יהודה ליבליין, נתן מאיר, ירון מאיר.