♦ מדובר בערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת. עניינו של הערעור – שיעור המס החל על רווח הון שנצמח למערער בעסקה למכירת מניות. אמנון סלמן (להלן: המערער) ואברהם ועקנין היו בעלי מניות יחידים, בחלקים שווים, בחברה מסוימת. ביום 15.12.1997 נכרת הסכם בין המערער לועקנין, על פיו מכר המערער לועקנין את חלקו בחברה . סכום התמורה בעד המניות, על פי האמור בהסכם, היה 253,78ש"ח. בהסכם נפרד בין המערער לחברה מאותו יום, נקבע בין היתר כי חובותיו של המערער יסולקו כנגד זכותו לקבלת דיבידנד, עליו הכריזה החברה. על פי רישומי החברה, חולק למערער דיבידנד בסך של 340,000 ש"ח. סך רווח ההון עליו הצהיר המערער עמד על 163,681 ₪ שחויב בשיעור מס מופחת של 10%, זאת, לאור הוראת סעיף 94ב לפקודה ,שכן חלקו ברווחים הראויים לחלוקה (להלן: "רר"לים") בחברה עמד על סך 511,590 ש"ח.
המשיב – דחה את דיווחיו של המערער. לגישתו, על יסוד הערכת שווי שביצע כלכלן מטעמו, קיים פער בלתי סביר בין התמורה המוצהרת בהסכם, לבין שווי השוק של מניות החברה, משכך, יש למסות את העסקה על בסיס שווי השוק של המניות בסך 1,288,299 ש"ח, וזאת לאור הוראת סעיף 88 לפקודת מס הכנסה. לעניין הרר"לים ,קבע המשיב כי חלקו של המערער ברר"לים, עמד על 420,000 ש"ח .
המערער טען- ראשית, בשנתיים קודם לעסקה נמכרו מניות החברה לפי שווי של 540,000 ₪ והמשיב לא השיג על כך. שנית, ההסכם נעשה בתום לב בין צדדים לא קשורים. שלישית, שווי החברה אמור להיקבע עפ"י "הערך הנכסי הנקי" ובהפחתת הדיבידנד שהוכרז ולא עפ"י "היוון תזרים המזומנים העתידי" לשיטת המשיב.
בית המשפט קמא- סבר שהיה מקום כי המשיב "ירים גבה", ויהרהר אחר שיעור התמורה שנקבעה למכירת המניות אך מאחר והצדדים השתיתו את מחיר העסקה על השווי המאזני של החברה, כפי שחושב על ידי רו"ח, ניתן לומר כי המכירה נעשתה בתום לב. לאור זאת, פנה בית המשפט לבירור הערכת שווייה של החברה. לשם כך ציין בית המשפט, כי השיטה בה נקט המערער עדיפה ולמרות זאת, בית המשפט דחה את חישוב המערער בשל טעות בחישוב השווי המאזני ולפיכך קבע תמורה גבוהה יותר. לעניין הרר"לים, בית המשפט קבע כי יש להפחית מסך הרר"לים שבחברה את שיעור הדיבידנד שהוכרז עליו בטרם נכרת הסכם מכירת המניות. אי לכך, בית המשפט הפחית מחלקו של המערער ברר"לים (420,000 ש"ח) את חלקו בדיבידנד שהוכרז (340,000 ש"ח), וקבע כי ההפרש בלבד ימוסה בשיעור מופחת של 10%.
המערער טען, כי רק רווחים שנצברו "עד תום שנת המס שקדמה לשנת המכירה" – ובענייננו, עד תום שנת 1996 – ייחשבו רווחים הראויים לחלוקה. נטען, כי הדיבידנד שהוכרז בחברה יוחס על ידה לרווחי שנת 1997, ומכאן שאין להפחיתו מסכום הרווחים שימוסו בשיעור מופחת.
המשיב טען, כי טענת המערער לפיה חולק הדיבידנד מרווחי 1997 עלתה לראשונה בערעור ולכן דינה להידחות. בנוסף ערער המשיב על אופן הערכת שווי החברה, לדעתו היה ראוי לנקוט בשיטת היוון תזרים עתידי.
בית המשפט העליון – כב' הש' , א' פרוקצ'יה, ע' ארבל, ח' מלצר
♦ ביהמ"ש קבע כי יש לקבל את טענת המערער בעניין בסיס התמורה של העסקה לצורכי מס, ולקבוע כי התמורה עומדת על המחיר החוזי, ביהמ"ש דחה את קביעתו של בית משפט קמא לפיה יש לחשב את התמורה עפ"י מאזן החברה "המתוקן". ביהמ"ש ציין כי הסתמכות הצדדים על מאזן לא נכון איננה רלוונטית לעניין קביעת התמורה שכן החוק מבקש להטיל מס על הפער בין הסכום ששילם המוכר ובין הסכום שקיבל ממכירת זכותו. אין החוק מבקש להענישו ולמסותו על סכום שבאמת ובתמים לא קיבל. עוד קבע בית המשפט כי לא התקיימו יחסים מיוחדים בין הצדדים והתמורה נקבעה בתום לב ולפיכך אין צורך לבחון את אופן חישוב שווי החברה בשל חוסר רלוונטיות. לעניין הרר"לים קבע ביהמ"ש כי דיבידנד שהוכרז בחברה לא ייחשב כחלק מרווחיה הראויים לחלוקה, לעניין הוראת סעיף 94ב לפקודה, הצורך בהטבת המס שבסעיף 94ב, מובנה בהנחה כי הרר"לים הצבורים בחברה לא יגיעו לידי המוכר כדיבידנד, לפיכך, במצב כגון זה, לא ימוסו הרר"לים בשיעור המס הנמוך אלא שוויים ימוסה כחלק מתמורת העסקה. כמו כן, הדיבידנד שהוכרז בחברה אינו נכלל בגדר הרר"לים מבחינה חשבונאית, וגם מטעם זה ראוי להפחית את שיעורו מסך הרר"לים.
לעניין טענתו של המערער כי הדיבידנד חולק מרווחי 1997 , קבע ביהמ"ש כי מדובר בטענה חדשה שלא נטענה בפני הערכאה הדיונית ולפיכך דינה להידחות
תוצאה:
♦ הערעור התקבל לעניין התמורה לרווח הון ונדחה לעניין הרר"לים.
ניתן ביום 13.7.2011
ב"כ המערער: עו"ד דורון ליפשיץ
ב"כ המשיב: עו"ד יהודה ליבליין