♦ המערער הינו בעל עסק לממכר פיצוחים ופירות יבשים. עסקו של המערער מצוי ברחוב. אך מעת לעת, מפעיל המערער גם דוכן בקניון. הדוכן פועל בעיקר בימי שישי בבוקר. המערער נעזר מעת לעת בבנו, ניר, המסייע לו בעסק. ביום שישי אחד בבוקר התקיים מבצע ארצי בפקיד שומה שנועד לבדוק ניהול ספרים בעסקים. לצורך עריכת ביקורת בעסקו של המערער נגשו לדוכן שבקניון שני מבקרים. אחד המבקרים, הגיע לדוכן ורכש פיצוחים ופירות יבשים תמורת סך של 47.50 ש"ח. המוכר בדוכן היה בנו של המערער. המבקר מסר שטר בסך של 100 ש"ח, וקיבל, לטענתו, עודף של 2.50 ש"ח. המוכר לא מסר לו חשבונית ולא נראה כי רשם את התקבול.
כעבור כ-10 דקות הצטרף המבקר הנוסף, והשניים נגשו לדוכן, הזדהו כמבקרים וביקשו לבדוק את ספרי העסק. מתברר, כי באותה עת נמצאו בקופה שהייתה בדוכן 1,212.52 ש"ח. בפנקס החשבוניות/קבלות שהיה מונח על הדוכן לא היו רשומים בכל אותו יום תקבולים כלשהם, לרבות התקבול בגין קניית הביקורת. השניים ערכו דו"ח ביקורת ודרשו מהמוכר לרשום את התקבולים שקיבל. בהתאם רשם ניר בכר חשבונית על הסך של 1,212.50 ש"ח. בעקבות ממצאי הביקורת נערך למערער שימוע ולאחר שנשמעו הסבריו, החליט פקיד השומה לפסול את ספריו.
♦ לגרסת המערער, בנו (ניר) החל לעבוד עימו זמן קצר לפני הביקורת. המערער לא ידע להעריך כמה פעמים עבד הבן כמוכר בדוכן, ואילו הבן עצמו העיד, כי עבד כחודש בימי שישי. לגרסת המערער, הוא הנחה את בנו, כי עליו לרשום כל תקבול. עם זאת טען המערער, כי בנו סבל מליקויים שונים ובעיקר מקשיים לקבל מרות. המערער צרף דו"ח אבחון שנערך לבנו בשנת 2006 שבו צוין, כי הבן סובל מקשיים רגשיים וסובל מפער בין היכולת המילולית לביצועה. מדובר בקשיים לא חמורים – מתברר, כי ניר סיים את לימודיו בבית ספר התיכון, עשה מבחני בגרות ואף גויס לצבא.
♦ מעדותו של ניר עולה, כי הבין את החובה לרשום כל תקבול, אולם סבר, כי הינו יכול להסתפק ברישום מרוכז בסוף היום. גם המערער וגם בנו מעידים, כי לפני פתיחת הדוכן, נתן המערער לניר סך של 600 ש"ח על מנת שיהיה לו כסף מזומן למתן עודף לקונים פוטנציאלים. על כן, טוענים הם, כי מתוך הסך של 1,212.52 ש"ח שנמצאו בקופה בעת הביקורת רק 612.52 ש"ח הם תקבולים.
לטענת המערער אין מקום לפסול את ספריו שכן הוא עשה את כל הדרוש להבטיח את הרישום.
ביהמ"ש המחוזי בחיפה – כב' הש' רון סוקול:
♦ ביהמ"ש קבע, כי לא הוכחה סיבה מספקת לאי הרישום. המערער מסר לבנו הנחיות אך לא טרח לפקח ולוודא את קיומן. הטענה, כי הבן סבל מקשיים אינה אלא ניסיון בדיעבד להיחלץ מהמחדל, שכן אין בראיות שהוצגו כדי להצביע על מגבלות של הבן שמנעו ממנו להבין את חובת הרישום או לבצע את הדרוש. יתירה מזו, אפילו סבל הבן ממגבלות כלשהן אין בכך כדי להקים למערער הגנה כלשהי, שהרי העובדות כולן היו ידועות לו והיה עליו להתאים את נוהלי הרישום למצבו של הבן, ליתן לו הוראות ברורות ולצייד אותו בציוד מתאים. ביהמ"ש הוסיף עוד, כי לא שוכנע שסך של 600 ש"ח הובאו על ידי הבן לפני פתיחת הדוכן, לא הובאו כל ראיות על כך.
ע"א 497/89 אמיתי נ' פקיד השומה, פ"ד מז(5) 384, 393). אפשר כך בפסילה מסוג אחד, לא כך בפסילה מסוג אחר: "עניין עניין ונסיבותיו הוא".
התוצאה:
♦ הערעור נדחה
ניתן ביום 19.6.11
ב"כ המערער: עו"ד דחדולי ג'רייס
ב"כ המשיב: עו"ד יהודה גלייטמן מפרקליטות מחוז חיפה - אזרחי