♦ ביום 5.7.2011 החליט בית המשפט העליון לקבל באופן חלקי את ערעורה של חברת הקודחים שבת בע"מ (להלן: "המערערת"), בתיק ע"א 8305/06 , והורה לצדדים לבוא בדברים ביחס לאפשרות להשגת הסדר פשרה כולל ביניהם, משום דרכי שלום. מדובר בערעור על הכרעה נקודתית שנכללה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"ה 509/04), שבגדרו נדחה ערעורה של המערערת על שומות המס שהוצאו לה ע"י פקיד השומה אשקלון (להלן: לשנים 1999 עד 2001. בית המשפט המחוזי בחן, בין היתר, הלוואה שניתנה לאדם בשם אמיר ינאי (להלן: "הלוואת ינאי"), שלדברי המערערת, לא היה מקום לזקוף בגינה - לצרכי מס ריבית רעיונית (כפי שעשה המשיב) שכן "לא עלה בידה לגבות ולו שקל אחד בגין החזר ההלוואה".
בית המשפט המחוזי לא התרשם יתר על המידה מטענתה של המערערת, ואף מצא, כי בהסכם עם ינאי (שלא הוצג בפני המשיב ונחשף לראשונה בשלב הערעור על השומות שהוצאו למערערת, (ע"י המשיב), נקבע, כי הלוואת ינאי תהא צמודה לשער היציג של הדולר, בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן ובתוספת ריבית בשיעור של 2% לחודש.
♦ כמו כן, נקבעה בהסכם ריבית פיגורים חודשית נוספת, בשיעור של 1.5% לחודש.
על בסיס ההסכם עם ינאי (שלא הוצג, בזמן אמת, בפני המשיב) קבע בית המשפט המחוזי (בין היתר), כי לא זו בלבד שיש לדחות את טענת המערערת, בדבר זקיפת ההכנסה הרעיונית להלוואת ינאי בשומות שערך המשיב, אלא שיש לתקן את השומות, לפי בקשת המשיב, באופן בו שיעורי הריבית - בשל הלוואת ינאי יהיו "בהתאם למה שנקבע בהסכם".
פקיד השומה אשקלון ביצע בשקיקה מרובה את החלטת בית המשפט המחוזי, והוציא למערערת שומה מתוקנת מכוחה היא אמורה לשאת במס בסכום של כחמישה מליון ש"ח (כך לטענת המערערת, שהמשיב לא ביקש לסתור אותה).
♦ בית המשפט העליון מצא לנכון לקבל את ערעורה של המערערת, בעניין הלוואת ינאי, ואף התיר לה במידה מסוימת - להעלות טיעונים שלא הועלו בפני הערכאה הקודמת.
בין השיטין, רמז בית המשפט העליון, כי תוצאת המס (שעולה מיישום החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הלוואת ינאי) הינה מרחיקת לכת, במידה כזו שיש מקום לבחון מחדש את מלוא השלכותיה, ולאפשר למערערת להציג טענות משפטיות, הנסמכות על טענותיה העובדתיות (שלא נתבררו) ובראשן הטענה, כי הכנסת הריבית מהלוואת ינאי אינה הכנסה אמיתית שהיה צפוי שתשולם, אלא ספק הכנסה.
להלן ציטוט מפסק הדין של בית המשפט העליון, המתייחס לסוגיית ההכנסה מהלוואת ינאי:
"משמעותם של הדברים האמורים לעיל היא שאף בסוגייה של זכות המערערת שלא לרשום את הכנסות הריבית מהסכם ינאי (שלא ברור מהן) - אין מקום להכרעת בית המשפט שלערעור לגופם של דברים. ברי כי לא קיימת תשתית מספקת לקבלת טענות המערערת אך אף לא את דחייתן מניה וביה על יסוד טענותיו - בעלות המשקל - של המשיב. הנה כי כן אין הצדקה להוספת ראיות בערעור, וקביעת ממצאים עובדתיים בערכאה זו, חלף הערכאה הדיונית. אין אף מקום לקיום דיון משפטי מקיף בשאלת תחולתו של תקן 25 על עניינה של המערערת, וביתר טענותיה המשפטיות של המערערת, כאשר דיון כזה לא התקיים בבית המשפט המחוזי וכאשר אין בפנינו תשתית עובדתית הולמת ביחס לנושאים אותם מעלה המערערת..."
♦ בנוסף, ולמרות הבהרה עקרונית שנכללה בפסק הדין בדבר סמכותו של בית המשפט המחוזי להגדיל את השומה, "רמז" בית המשפט העליון שמדובר בסמכות שיש לעשות בה שימוש במקרים חריגים בלבד.
במקרה דנן, הגיע בית המשפט העליון למסקנה, כי המשיב לא צעד בדרך המלך, בה היה עליו לצעוד כדי לגרום לכך שבית המשפט המחוזי יגדיל את השומה, ואף קבע, כי בית המשפט המחוזי - וגם המערערת - לא היו כנראה ערים למשמעותה המדויקת של הבקשה להגדלת השומה.
נוכח כל הדברים הללו,(ושיקולים, נוספים המפורטים בפסק הדין), הגיע בית המשפט העליון למסקנה, כי יש להורות על ביטול אותו נדבך בפסק הדין (של בית המשפט המחוזי) שעניינו הגדלת שומתה של המערערת בגין הלוואת ינאי, ועל החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי בשאלה, האם יש להיעתר לדרישתו של המשיב להגדלת השומה בצורה סדורה ומפורשת, כאשר המערערת תוכל להציג בפני בית המשפט את כל הטענות והראיות שדרושות לבירור טענותיה.
♦ בית המשפט העליון מצא לנכון אף להמליץ בפני הצדדים לבוא בדברים בדבר האפשרות להשגת הסדר פשרה כולל ביניהם,ובעקבות המגעים ביניהם "יוכלו בעלי הדין להודיע לבית המשפט המחוזי הנכבד אם אכן יש עדיין צורך בהמשך ההליכים בפניו".
לקינוח, קבע בית המשפט העליון, כי המערערת תשא בשכר טרחת עורכי דינו של המשיב (בסכום של 20,000ש"ח), אף שערעורה התקבל באופן חלקי,שכן "התנהגותה של המערערת לקתה במחדלים דיוניים ניכרים ביותר".
אכן, מדובר במקרה בלתי שגרתי שהביא להחלטה בלתי שגרתית.