♦ המבקש הוא הבעלים והמחזיק של דירה הנמצאת בתחום השיפוט של עיריית נצרת עילית (להלן: המשיבה או העירייה). בשנת 1992, לאחר שקיבל היתר בנייה, הרחיב המבקש את דירתו והגדיל את שטחה אולם המשיבה המשיכה לחייב את המבקש בתשלומי ארנונה בגין הדירה בהתאם לגודלה המקורי. רק לאחר תקופה ארוכה עמדה המשיבה על טעותה וביום 30.6.02 פנתה המשיבה למבקש בדרישה לשלם הפרשי ארנונה, החל מיום 1.3.92, בגין הפער. המבקש לא שילם את אשר נדרש והמשיבה פתחה בהליכי גבייה מינהליים. בתגובה הגיש המבקש המרצת פתיחה לבית משפט השלום בה עתר לקבל שני סעדים הצהרתיים חלופיים: כי המשיבה לא הייתה רשאית לחייב אותו בתשלומי הארנונה באופן רטרואקטיבי ולחלופין כי המשיבה לא הייתה רשאית לחייבו בתשלומי הארנונה בגין התקופה הקודמת לתקופת ההתיישנות.
♦ בית משפט השלום דחה את התביעה. כמו כן, ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על ידי המבקש, נדחה. על כן הוגשה בקשת ערעור לעליון. טענת המבקש, לא היה מקום לחייבו בגין התקופה עליה חלה התיישנות. לשיטת המבקש, ניתן להעלות טענת התיישנות גם במסגרת תביעה לסעד הצהרתי נגד קיום הליכי גבייה מינהליים.
♦ טענת המשיבה, אין מדובר בנושא בעל חשיבות כללית המצדיק רשות לערעור שני, יש לדחות את הבקשה גם לגופה ולעניין טענת ההתיישנות, אין בה כדי להועיל במסגרת הליכי גבייה מינהליים.
בית המשפט העליון, כב' הש' א' פרוקצ'יה, א' חיות, ד' ברלינר:
♦ הבקשה מעוררת שתי שאלות: 1. האם רשאית העירייה לתקן את הודעת חיוב הארנונה באופן רטרואקטיבי? 2. בהנחה והתשובה לשאלה הראשונה הינה חיובית, האם תהיה התחולה לאחור מוגבלת לתקופה שטרם התיישנה.
יש ליתן רשות ערעור בשאלה זו והדיון בבקשה יהיה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
מדובר בתיקון טעות חישובית "טכנית" בשומת הארנונה, הנובעת מהתבססות על נתון שגוי. אחד המסלולים עבור נישום לטעון כנגד חוב ארנונה, הינו פנייה לבית המשפט על דרך הגשת עתירה מנהלית בו הוא תובע או עותר. לכן עתיד הוא להיתקל בטענה שאין הוא רשאי להעלות טענת התיישנות. האם הוא לעולם מנוע מלהעלותה?
♦ סעיף החוק הרלוונטי הוא סעיף 2 לחוק ההתיישנות: "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".
האם הליך הגבייה המינהלי יכול להיחשב "תביעה לקיים זכות" כמובנה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות? בדרישה לשלם ניתן, לכאורה, לראות "תביעה לקיים זכות".
♦ אם אכן ההליך המינהלי הוא "תביעה לקיים זכות", ניתן להעלות טענת התיישנות גם אם המסגרת הפורמלית להעלאת הטענה הינה פנייה יזומה של הטוען לבית המשפט.
♦ במקרה הנדון, הנישום פנה לבית המשפט בשל כך שהופעל נגדו הליך גבייה מינהלי. אם הליך הגבייה המינהלי הינו "תביעה לקיים זכות" הרי בעת הפנייה לבית המשפט בתביעה לסעד הצהרתי או בעתירה מינהלית הנישום הינו כבר "נתבע". מכאן שהטענות אותן מעלה הנישום בהליך השני - התביעה לסעד הצהרתי או העתירה המינהלית - הינן טענות ההגנה של ההליך הראשון – הליך הגבייה המינהלי. בהבחנה הפורמלית בין ההליכים אין כדי לבטל את אופיין ההגנתי של הטענות. לכן, אם יוכר הליך הגבייה המינהלי כ"תביעה לקיים זכות" ניתן להעלות בגדרו טענת התיישנות, הגם שה"במה" בה מושמעת הטענה הינה במסגרת פנייה יזומה של הנישום לבית המשפט.
♦ הקושי של האזרח בשמירת ראיותיו והצורך שלו בוודאות תקציבית אינם מושפעים כהוא זה מהשאלה כיצד פועל הנושה לגביית חובו. אין מקום להשאיר את האזרח חשוף בפני סיכון של תביעה ללא מגבלת זמן.
יתרה מכך, תכליתם של הסדרי הגבייה המינהליים היא להעניק לרשות אמצעי אדמניסטרטיבי נוח ויעיל לגביית החוב. הא ותו לא.
אין דבר וחצי דבר עם שאלת ההתיישנות. ההתיישנות, על אף היותה נטועה במישור הדיוני, אינה טענה טכנית. היא מבקשת לאזן בין האינטרס של התובע והנתבע בנוגע להשפעה שיש למעבר הזמן בין מועד היווצר הזכות לבין המועד בו מימושה נתבע. היתרון שבחר המחוקק להעניק לרשות במישור האכיפה, על ידי קביעתם של הסדרי גבייה מינהליים, אינו צריך להשפיע על איזון זה.
אין זה ראוי כי דרכה של הרשות לפעול למיצוי תביעת הארנונה בדרך של גבייה מינהלית תכתיב את האפשרויות הפתוחות בפני הנישום להתגונן.
♦ נישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך – כיום, עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. לפיכך, דין טענת ההתיישנות שהעלה המבקש – להתקבל והמשיבה אינה רשאית לחייב את המבקש בהפרש החיוב בארנונה באשר לתקופה הקודמת לתקופת ההתיישנות.
תוצאה:
♦ הערעור התקבל.
ניתן ביום 20.06.10
ב"כ המבקש: עו"ד ע. דיאב
ב"כ המשיבה: עו"ד א.גורדון, עו"ד א.אליעז