♦ בתובענה זו עותרת התובעת לסעד הצהרתי בדבר בטלות "הסכם בענין שומת מס הכנסה" אותו כרתה עם הנתבע בקשר עם חבותה במס לשנת 2002. התובעת, חב' הפרסום באומן בר ריבנאי בע"מ ("החברה") נישומה במשרדיו של הנתבע - "פקיד שומה תל-אביב 1". בעלי השליטה בחברה (במישרין או בעקיפין) הינם יורם באומן ("באומן"), מיכאל בר ("בר"), גרשון ריבנאי ("ריבנאי") ומשה גאון ("גאון") (ארבעתם להלן: "היחידים"). יצוין, כי תיקיהם של באומן וריבנאי מתנהלים במשרדי הנתבע בעוד תיקיהם של בר וגאון מתנהלים במשרדי פקיד השומה גוש-דן ופקיד השומה תל-אביב 3, בהתאמה.
♦ ביום 16.9.2003 התקשרו הנתבע והתובעת בהסכם בעניין שומת החברה לשנת 2000 במסגרתו נקבע, כי למעלה מ-22 מיליון ₪ עליהם דיווחה החברה כהכנסה בשנת המס 2003 יוקדמו ויוכרו כהכנסה בשנת המס 2002. באותו היום נחתמו הסכמים גם בעניין שומותיהן לשנת 2002 של שתי חברות נוספות הקשורות לחברה: חב' ניצן השמים בע"מ ("ניצן") וחב' חילזון השמים בע"מ ("חילזון"). בסמוך לאחר מכן התקבלו הצהרותיהם של באומן וריבנאי ושומתם שודרה כ"שומת 01".
♦ ביום 19.12.2006 הוציא הנתבע לבאומן וריבנאי פירוט לנימוקים לצווים בעניין חבותם במס לשנת 2002 ("הצווים"). על פי האמור בצווים הוצאו אלה בהתאם להוראות סעיף 147 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) תשכ"א-1961 ("הפקודה") ונקבע בהם, כי הכנסותיהם החייבות במס של באומן וריבנאי גבוהות מההכנסות עליהן הצהירו באותה שנה. ביום 26.11.2007 הוציא פקיד שומה גוש-דן צו לשנת 2002, בהתאם לסעיף 152(ב) לפקודה, לבר, בו נקבע כי הכנסותיו החייבות גבוהות מהמוצהר על ידו לאותה שנה. באופן דומה נהג, ביום 22.1.2008, גם פקיד השומה תל-אביב 3 ביחס לגאון. היחידים ערערו על קביעת פקידי השומה וערעוריהם תלויים ועומדים.
♦ לשיטת התובעת את הסכמי השומות של קבוצת באומן בר ריבנאי יש לראות כמכלול אחד, אליו יש לצרף גם הסכמות שבעל-פה ביחס לשומות היחידים. לטענת התובעת, במסגרת "ההסכם הכולל" נקבע, כי יאומצו ההכנסות המוצהרות של היחידים באותה שנת מס. משכך טוענת התובעת, כי הוצאת הצווים ליחידים ותשלום מס על ידם כתוצאה מאישור הצווים, תהווה הפרה יסודית של ההסכם.
♦ לשיטת הנתבע, ההסכמים שהוצגו נערכו בינו ובין שלש מהחברות בקבוצת באומן בר והינם הסכמים פרטניים שאינם מרכיבים מכלול אחד שלם ובודאי שאין היחידים שותפים להם. הנתבע הדגיש, כי לא הוצגה כל ראיה, כי קבלת הצהרות היחידים הינה חלק מ"הסכם כולל". יתרה מזו, הנתבע הדגיש, כי אין לו כל סמכות לקבוע את שומתם של בר וגאון אשר עניינם כלל אינם מטופל במשרדו.לטענת הנתבע הנושא שהוסדר בהסכם עם התובעת כלל אינו קשור לנושאים שבמחלוקת ביחס לשומת היחידים ואישורן של שומות באומן ורבינאי נבע מ"הבנה לא נכונה" אשר הובילה לכך ש"למעשה בלי שום ויתור נתנו 01 שלא היה מוצדק".
ביהמ"ש המחוזי בת"א- כב' הש' מ. אלטוביה:
♦ בעוד שביחס לשומות החברות נחתמו שלושה הסכמי שומות נפרדים, אין כל תיעוד להסכם או הבנה, כזו או אחרת, ביחס ליחידים או לחברות נוספות הקשורות לקבוצה. ה"תרשומת" הנזכרת בדבריו של רו"ח לא הוצגה על ידי התובעת ובחקירתה הנגדית נציגת הנתבע כלל לא נשאלה אודותיה. גם ביחס לחברות נוספות השייכות כביכול לקבוצה לא הוצגה כל הסכמה שבכתב.
בניגוד לפרשת חברה בע"מ, בין הצדדים כאן לא נטען, כי התקיימה כל חלופת מכתבים או תרשומות בעניין שומות היחידים, בטרם כריתת ההסכמים עם שלוש מהחברות בקבוצת באומן בר. גם במהלך כריתת ההסכמים לא הועלתה על הכתב כל הסכמה, מפורשת או עמומה, בעניין שומות היחידים ולמותר לציין שהסכמה שכזו לא נחתמה מעולם על ידי נציגו של הנתבע כאמור, הנטל להוכחת ההסכמה שבין נישום ובין פקיד השומה קשה היא, על אחת כמה וכמה כשההסכמה הנטענת בין נישום ופקיד שומה אחד מחייבת פקיד שומה אחר שכלל אינו צד לאותה הסכמה נטענת שבעל פה. למעלה מזו, בתובענה זו מתבקשת הצהרה בדבר בטלותו של ההסכם. לאור טענת התובעת, כי המדובר ב"הסכם כולל" היה עליה לצרף לתביעתה גם את ניצן, חילזון, היחידים, וכן חברות נוספות בקבוצה אשר לטענת רו"ח מועלם היו שותפות להסכם זה ושמותיהן לא פורטו בכתב התביעה או בעדותו. התובעת לא עשתה כן וכפי שהעידה רו"ח באום, חב' חילזון כלל לא פנתה לנתבע בקשר עם שומתה לשנת 2002 לאחר שנחתם ההסכם בעניינה.
משקרסה תיאוריית "הסכם המכלול" כי לצד שלושת ההסכמים הפרטניים נכללו הסכמות שבעל-פה ביחס לגורמים נוספים בקבוצה וביניהם היחידים, אין טעם לדון בשאר טענות הצדדים.
תוצאה:
♦ התביעה נדחתה.
ניתן ביום 24.3.10
ב"כ הצדדים: לא צויין