♦ העוררים הם זוג נשוי שנישא ביום 25.5.2003. בני הזוג לא ערכו ביניהם הסכם ממון. העורר רכש דירה בת שני חדרים בחיפה, ביום 5.2.2001, לפני הנישואין (להלן: "הדירה"). העוררים וילדיהם מתגוררים בדירה.
♦ ביום 15.1.2009, רכשו העוררים בחלקים שווים, דירת מגורים נוספת בת ארבעה וחצי חדרים בחיפה (להלן: "הדירה הנוספת"). העוררים ביקשו לחשב את מס הרכישה בגין חלקה של העוררת ברכישת הדירה הנוספת, כדירת מגורים יחידה, מאחר ואין בבעלותה דירת מגורים אחרת. המשיב דחה את בקשת העוררים כאמור והעוררים הגישו השגה. ההשגה נדחתה על ידי המשיב מהסיבה שלא נערך הסכם ממון בין בני הזוג. המשיב קבע את שיעור מס הרכישה על פי שיעור המס הרגיל החל על רוכש דירה רגילה.
לטענת העוררים, על העוררת צריך לחול מס רכישה בשיעור מופחת, היות והדירה הנוספת שנרכשה הינה דירתה היחידה ואין לה כל זכות בדירה שרכש בעלה לפני הנישואין.
♦ ביהמ"ש המחוזי בחיפה - מ. סלוצקי – נשיא בדימוס, ג. יחזקאלי – גולן – רו"ח, ש. פסטנברג – רו"ח:
מס רכישה מוטל על מי שרוכש זכות במקרקעין, כך קובע סעיף 9 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: "החוק"). בסעיפי המשנה של סעיף 9 הנ"ל, נקבעים שיעורי המס משווי הרכישה. בסעיף זה נקבע שיעור מס מופחת ברכישת דירת מגורים שהיא "דירתו היחידה" של הרוכש.
אין חולק, כי העוררים רכשו ביחד את הדירה הנוספת ושיעור המס המופחת מתבקש רק לגבי רכישת חלקה של העוררת. הפחתה זו מותנית בכך שהדירה שנרכשה היא דירתה היחידה של העוררת. נטען, כי הדירה הנוספת של העוררת היא הדירה אותה רכש בעלה לפני נישואיהם המשמשת כמדור למשפחתם.
♦ הוועדה בחנה אם זו "דירתה היחידה" של העוררת, על פי הכללים שנקבעו בע"א 3185/03 מנהל מס שבח מרכז נ' פלם, פ"ד נ"ט (1) עמ' 123 בעמ' 130: "מוכרחים אנו לבחון את כלל דירותיו ואת כלל רכישותיו של מר פלם עצמו, מוכרחים אנו לבחון אם רכש דירה קודמת, אם קיבל דירה קודמת בירושה, במתנה או בכל דרך אחרת, אין לדעת אם הרכישה היא רכישת "דירה יחידה" אם אין בוחנים אם היורכישות אחרות אם לא ואם יש לנישום דירות אחרות, אם לאו..." (במקרה הנ"ל רכש מר פלם דירה עם אשתו שהייתה בעלת דירה שנרכשה לפני הנישואין וטען לשיעור מס רכישה מופחת החל ברכישת "דירה יחידה").
♦ כמו כן נקבע במקרה הנ"ל, כי אם "מוכרחים אנו לבחון אם יש למר פלם זכויות בדירה הראשונה לצורך שיעור המס המופחת. זכויות אלה יכול מר פלם לקבל בדרכים שונות, הוא יכול להיות בעל זכויות קניין ממש בדירה הזו מכוח הסכם ממון או הסכם אחר, או כל דרך אחרת...".
אם יש לעוררת זכויות בדירה, אין היא עוד בגדר רוכשת "דירה יחידה". אין מחלוקת, כי הקניין שבדין בדירה הוא בידי העורר, הרשום בלבד. אין גם מחלוקת, כי מאז נישואי הזוג, מתגוררת המשפחה בדירה, אשר מהווה את התא המשפחתי, ולא בדירה הנוספת.
♦ השאלה הנשאלת היא מהו הסיווג המשפטי במקרה כזה של זכויות העוררת, שאינה הבעלים הרשום, על פי הלכת שיתוף הנכסים. בע"א זהבה בריקר נ' ישראל בריקר, פ"ד כ' (1) עמ' 589 בעמ' 597 נקבע, כי העובדה שהנכס רשום על שם אחד מבני הזוג "עשויה לשמש הוכחה לכאורה מכוח דיני הקניין, שהנכס הזה שייך לו בלבד. ואף על פי כן, אפשר שהעובדות יצביעו על כוונת הצדדים שגם לבן הזוג האחר יהיה אינטרס קנייני בנכס ההוא ואז יהיה מן הדין להכיר באותו קניין שביושר ולתת לו תוקף".
הזכות שבידי בן הזוג לפי הלכת השיתוף הפעילה היא זכות שביושר בנכס שבבעלותו החוקית של בן הזוג האחר והיא קיימת ופועלת כלפי כולי עלמא (ראה ע"א 446/69 יובל לוי כנאמן של נכסי בצלאל גולדברג נ' שושנה גולדברג, פ"ד כ"ד (1) עמ' 813 בעמ' 820).
במקרה דנן, מגורי המשפחה במשך שנים בדירה, אורח חייהם והתנהגותם, מקנה לעוררת זכות שביושר בדירה (ראה ע"א 388/76 הניה כבשני נ' מנהל מס שבח, פ"ד ל"א (3) עמ' 251).
♦ לאור האמור לעיל, המסקנה אליה הגיעה הוועדה, הינה שלעוררת זכויות שביושר בדירה ואין לראותה בגדר רוכשת "דירה יחידה" ועל כן, אין היא זכאית לשיעור מס רכישה מופחת.
התוצאה:
♦ הערר נדחה.
ניתן ביום: 3.6.2010.
ב"כ העוררים: לא צוין.
ב"כ המשיב: לא צוין.