♦ המערער הינו עורך דין אשר הועמד לדין בשנת 2008, באשמת הריגתו של אדם ופציעתם של שניים אחרים. מכתב האישום עלה, כי פלוני התקשר למערער וביקש ממנו ייעוץ מקצועי בדיני משפחה ונועד להיפגש עמו במקום פלוני בכפר דבוריה, בשעת לילה. המערער הגיע למקום והופתע לגלות, כי נפל למארב שטמנו לו שלושה, שהמתינו לו כשבידיהם אלות עץ, ומשהגיע החלו להכות בו באלותיהם. המערער שהיה חמוש באקדח ירה בשלושה, הרג אחד מהם, ופצע את השניים הנותרים. המערער זוכה לאחר שקבע ביהמ"ש, כי ביצע את הירי מתוך הגנה עצמית.
♦ בדו"חות שהגיש המערער למשיב הוא ביקש לראות בהוצאות המשפטיות שהוצאו להגנתו במשפט הנ"ל כמס תשומות. המשיב סירב להכיר בדרישת המערער והמערער השיג על קביעת המשיב. תחילה נדחתה השגתו ומאוחר יותר הכיר המשיב במחצית מן ההוצאות שהוצאו כמס תשומות. מכאן הערעור.
♦ לטענת המערער, ההוצאה על הגנתו במשפט הפלילי הוא הוציא על מנת שלא ייכלא, כך יוכל להמשיך את דרכו כעורך דין. אילו הורשע, היה נידון למאסר ולכן לא יכול היה להמשיך בדרכו המקצועית. מכאן שמדובר בתשומות ולכן יש להכיר בזכותו לנכותן ככאלה. נוסף על כך טוען המערער, כי האירוע שהביא לפתיחת המשפט הפלילי, מקורו בפעילותו המקצועית, שהרי למקום בו נטמן לו פח הוא הובא כביכול לשם מתן יעוץ מקצועי. גם מטעם זה מדובר בתשומות, ומכאן הזכות לניכוי.
לטענת המשיב, הגנתו של המערער בהליך הפלילי נדרשה, ראש לכל, על מנת לחלצו ממאסר, משמע כאדם פרטי, ולא על מנת להגן על האפשרות להמשיך ולעסוק במקצועו. המשיב מכיר בתכלית הנוספת שבהגנתו בהליך הפלילי, משמע, הבטחת האפשרות שהמערער ימשיך ויעסוק במקצועו. לכן סבור היה המשיב, בהליך ההשגה, כי יש להכיר במחצית ההוצאות כמס תשומות.
בית המשפט המחוזי – כב' השופט א' אברהם:
השאלה המרכזית במקרה דנן היא, האם השירות המשפטי שקיבל המערער הוא בבחינת שירות שניתן לו "לצרכי עסקו או לשימוש בעסקו". בתי המשפט נתנו למלים אלו פירוש ליברלי מרחיב. ביהמ"ש קובע, כי הרחבת הפירוש על מנת שיחול על עניינים דוגמת המקרה דנן היא מרחיקת לכת יתר על המידה, משמע, אין לראות את ההוצאות הללו כמס תשומות, בכל אחת משתי החלופות שהציע המערער. אשר לטענתו הראשונה של המערער, אכן המושג תשומות עשוי להכיל, לפי הגישה הפרשנית המרחיבה בה נקטו בתי המשפט, גם אמצעים העשויים לשמר את אמצעי הייצור הקיימים, לגונן עליהם מפני פגעים ועוד. אולם הדין חייב לקבוע גבול בין המותר לבין האסור בניכוי. בחינת מקרה קצה, עוסק שיבקש לנכות הוצאות רפואיות בטענה, שהן נועדו לשמר את בריאותו, שאם בריאותו לא תישמר – הכיצד יוכל להמשיך ולעסוק במקצועו? הוצאות שהוצאו על מנת לשמר את חירותו של העוסק, קרי במשפט פלילי בו הוא עמד לדין, אינן בחינת תשומות, שהמס בגינן מותר. הוצאות ההגנה במשפט פלילי, שתכליתן לשמר את חירותו של העוסק, שמו הטוב, בריאותו, חייו ממש ועוד, מצויים מעבר לנקודת האיזון שבין המותר לאסור בניכוי, אף על פי שכל אחד מן היסודות הללו הינו הכרחי על מנת לאפשר את המשך העיסוק. לסיכומה של נקודה זו, קובע ביהמ"ש, ככל שהערעור נסמך על כך, שהוצאות ההגנה נודעו לשמר את חירותו של המערער, וככאלה הן בבחינת "תשומות", דין הערעור להידחות. לחלופין טען המערער, כי האירוע שהביאו לעמוד לדין פלילי קשור היה לעיסוקו כעורך דין, ומכאן שיש לראות בהוצאות ההגנה כתשומות. ביהמ"ש קובע, כי, אפשר בהחלט, שהוצאות הגנה במשפט פלילי, הכרוכות בעיסוקו של העוסק, תוכרנה כשירות לעוסק לצרכי עסקו או לשימוש בעסקו, אם כי אפשר ותוטלנה על ההכרה בניכוי מגבלות נוספות. כזה הוא המצב, לשם הדוגמא, כאשר עומד לדין פלילי אדם בגין עבירות מס שנעשו, לפי האשמה המיוחסת בכתב האישום, במהלך העסקים הרגיל של העוסק. הוצאות שהוא מוציא להגנתו במשפט פלילי זה הן בבחינת שירות לצרכי העסק או לשימוש בעסק. עם זאת סבור ביהמ"ש, כי המקרה שלפנינו איננו עשוי ליפול בתוך המקרים, שההוצאה המשפטית שתוצא בקשר עמם צריך שתוכר כתשומה. אף כאן, כבחלופה הראשונה, מדובר על קביעתה של נקודת האיזון הראויה בין המותר והאסור בניכוי, ולדעת ביהמ"ש המקרה דנן עומד הרחק מעבר לנקודת האיזון הזו. ביהמ"ש לא סבר, כי עוסק, המתגונן מפני לקוח הבא לתוקפו בבית העסק שלו ותוך כך הורג את התוקף כאקט של הגנה עצמית, עושה כן לצרכי עסקו או לשימוש עסקו. הוא עשה כן על מנת לגונן על גופו שלו ולא על עסקו. זו גם אינה פעולה, שניתן לומר עליה, כי היא נעשית במהלך העסקים הרגיל של העוסק. לסיכום קובע ביהמ"ש, כי בכל אחת משתי החלופות שהציע המערער, אין להכיר בהוצאות המשפט שהוא הוציא להגנתו במשפט הפלילי, כמס תשומות, אף כי המשיב הכיר במחצית ההוצאות כמס תשומות.
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום: 8.4.2010.
ב"כ המערער: לא צוין.
ב"כ המשיב: לא צוין.