♦ בשנת 89 הוקמה חב' בית הבד המודרני לייצור שמן בע"מ (בית הבד), אשר עסקה בייבוא שמן זית. לאחר פטירת הבעלים, חולקו המניות בין ארבעת בניו, וביניהם לבאסם (באסם). בשנת 94 הוקמה חב' בית הבד באסם בע"מ (חברת באסם), אשר היית בבעלות אשתו של באסם ובניהולו, ובשנת 2003 הוקמה המשיבה. בשנת 2000 שינתה המדינה את סיווג שמן הזית שייבאה בית הבד. כתוצאה מכך, נוצר לבית הבד חוב, אשר הפך לסופי וחלוט, לאחר שפנייתה של בית הבד לביטול הדרישה, נדחתה. בשנת 2006 פנתה המדינה בדרישה למשיבה לשלם את חובה של בית הבד אשר עמד באותו מועד על סך של כ- 700,000 ₪. לטענת המדינה, בית הבד, חברת באסם והמשיבה הינן למעשה אישיות משפטית אחת המחליפה את שמה ומספרה מעת לעת, על מנת לחמוק מתשלום החוב. בעקבות זו פנתה המשיבה לביהמ"ש בבקשה ליתן צו זמני וקבוע, המונע מהמדינה לגבות את חובה של בית הבד מהמשיבה.
♦ בית משפט השלום קיבל את בקשת המשיבה, וקבע, כי המדינה לא הצביעה על מקור בדין המאפשר לה לבצע הרמת מסך בין החברות השונות. נקבע, כי המקור היחיד להקניית סמכות מעין זו למדינה הנו סעיף 106 לחוק מע"מ, אשר אינו חל במקרה דנן, בהיותו מאוחר למועד יצירת החוב. משכך נקבע, בית המשפט פטר עצמו מלדון לגופו של עניין בשאלה האם החברות השונות פועלות לחמוק מהחוב.
♦ לטענת המדינה, לרשות מוקנית סמכות רחבה לאיתור נכסי סרבני מס, לרבות ייחוס חובות ו/או הרמת מסך בין חייבים שונים. למרות שסע' 106 לא חל בעניין זה, יש ליישם את הרציונל העומד מאחוריו. פרשנותו של בית משפט השלום מעמידה את פקיד הגבייה בעמדה נחותה מזו של ראש ההוצאה לפועל, אשר לגביו נקבע, כי הוא מוסמך לבצע הרמת מסך. להחלטה בתיק זה השלכות רוחב רבות, שכן פרשנות בימ"ש השלום מצמצמת מאוד את היקף סמכויותיו של פקיד הגבייה, וייאלץ את פקיד הגבייה לפנות בכל פעם לבית המשפט על מנת לגבות חובות מנכסים שהוברחו לחברות חדשות שהוקמו וממשיכות בפעילות החברה החייבת. מקור סמכותה של המדינה לבצע הרמת מסך נובעת מעצם סמכויותיה להוציא צווים ולהוציא שומות מכח חוקי המס השונים, מבלי להיזקק להסמכה מפורשת בחוק, שכן זהו חלק אינטגרלי מעבודתה. בימ"ש השלום אף התעלם מחזקת התקינות המנהלית שעומדת לזכותה של הרשות, כאשר צוין, כי נעשה למשיבה הליך של שימוע בטרם הוחלט לבצע את הרמת המסך. לבסוף נטען, כי אין לתת יד לניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת.
ביהמ"ש המחוזי חיפה - הש' גריל, ס.נ, הש' ע. גרשון, והש' י. וילנר:
הרשות לא השכילה להצביע על מקור חוקי, המסמיך אותה לבצע הרמת מסך בלי לקבל את אישורו של בית המשפט. הליך הרמת מסך ההתאגדות בו מטשטשים הגבולות בין ישויות משפטיות שונות עד כדי ביטולם, הינו הליך חריג וקיצוני, שייעשה רק בהתקיים התנאים המיוחדים לכך שנקבעו בהוראות החוק השונות, ורק בהסכמה כדין. ההליך הוסדר בסעיף 6(א) לחוק החברות, אשר מחייב את אישורו של ביהמ"ש לביצוע ההליך, וכן באמצעות סעיף 106 לחוק מע"מ, המקנה לרשויות המס סמכות לבצע מעין הליך של הרמת מסך במקרים המנויים בסעיף. אלו הן שתי הדרכים היחידות העומדות לזכותה של הרשות לבצעו.
♦ משסעיף 106 לחוק מע"מ אינו רלוונטי, שכן לא היה בתוקף במועד יצירת החוב, היה על הרשות לפעול בהתאם להוראות סעיף 6(א) לחוק החברות, דהיינו, לפנות לבית המשפט בבקשה לקבל את אישורו להליך. דא עקא, הרשות נמנעה מלפעול בדרך זו, ותחת זו נטלה על עצמה את התפקיד המסור על פי החוק לערכאה השיפוטית, בלא שהייתה רשאית לכך.
♦ אין לקבל את טענות הרשות ביחס לסמכותה הטבועה, ואין מקום להקנות חשיבות לטענתה בדבר חשיבות גביית החובות, שכן אין בכח טענות אלה בכדי ליצור סמכות יש מאין. רשות שלטונית רשאית לפעול אך ורק בהתאם לסמכויות שהוקנו לה בדין. הרחבת סמכויות אלה אינה רצויה ועלולה להביא לפגיעה בזכויות יסוד. שתיקת החוק בנוגע לסמכויות, כמוה כקביעה,שהסמכות אינה קיימת.
♦ טענות הרשות לעניין השוואת מעמדה לזה של ראש ההוצל"פ, אינה מתקבלת. ראש ההוצל"פ יונק את סמכותו מכח הוראת חוק מפורשת, המקנה לו סמכות לבצע הרמות מסך בהתאם לחוק ההוצל"פ.
♦ נוכח מסקנתו של בימ"ש השלום, כי הרשות פעלה בהעדר סמכות, בצדק נמנע הוא מלדון לגופו של עניין בטענות הרשות. אין להשוות מעמד של חברה בהיותה תובעת, למעמדה בהיותה מתגוננת בתביעה להרמת מסך, הן מבחינה דיונית והן מבחינה מהותית.
התוצאה:
♦ ערעור המדינה נדחה.
ניתן ביום: 01.03.10
ב"כ המדינה: עו"ד י. גלייטמן, עו"ד י. ליבליין
ב"כ המשיבה: עו"ד א. ליבא ועו"ד א. דורות.
♦ הערת המערכת: אמנם אין בפסק הדין שניתן כדי להוות השתק פלוגתא למדינה, והיא רשאית להגיש היום תביעה לבית המשפט בבקשה לבצע הרמת מסך (בכפוף לטענת התיישנות), אך ברור כי מעמד התביעה יהיה שונה, הן מבחינה דיונית והן מבחינה מהותית.