כלכלי או לא כלכלי

 ♦ בשנים האחרונות מתגברת המגמה לפיה פוסקים בתי המשפט, בעניינים מיסויים, עפ"י ההיגיון הכלכלי יותר מאשר עפ"י הפן המשפטי גרידא, או כפי שנהוג להגיד- עפ"י "הלשון הכתובה". כמו כן, מדובר במגמה דו צדדית, כלומר, לעיתים הנהנה ממגמה זו הוא הנישום ולעיתים הנהנית היא דווקא רשות המיסים.
♦ אין חולק, כי מדובר בתופעה חיובית מעיקרה שהחלה בענפי משפט אחרים אך אינה נעדרת חסרונות, כגון חוסר ודאות, קושי בתכנון המס, התדיינות מינהלית ומשפטית ארוכה הכוללת דיונים בשתי ערכאות לפחות ועוד. למרות זאת, עדיפה היא על פני השימוש הדווקני בחוק המשולל לעיתים כל היגיון כלכלי הן לצד הנישום והן לצד הקופה הציבורית החשובה לא פחות. על כן, טוב היה לו השימוש בהיגיון הכלכלי ככלי משפטי לגיטימי היה הופך לנורמה משפטית קבועה ובכך היה מתפוגג מעט מחוסר הודאות המשקף את ההכרעות השיפוטיות בתחום המיסים. יתרה מזאת, אין ספק כי פסיקה המבוססת יותר על ההיגיון הכלכלי בענף משפטי זה, תואמת טוב יותר את כללי הצדק ומביאה לאיזון מוצלח יותר בין האינטרסים של הפרט ושל המדינה.
♦ במאמר זה (ובהמשך במאמרים נוספים שייכתבו), נשתדל לבחון את הפסיקה האחרונה לאור השפעותיה של המגמה, ונבחן גם מספר חוקי מס אשר לטעמנו אינם מבוססים עפ"י ההיגיון הכלכלי ולכן רצוי שיחול בהם שינוי מיידי במסגרת חקיקה במקום להמתין לפסיקה אקטיבית, שעשויה להתארך על פני מספר שנים אם בכלל. 
♦תחילה נזכיר מספר פסקי דין אשר הכרעתם נקבעה עפ"י ההיגיון הכלכלי ובניגוד "למילה הכתובה". אחד מפסקי הדין הידועים הינו פס"ד אינטרבילדינג בו הפסידה המדינה. בפס"ד זה קבע ביהמ"ש העליון, כי ניתן לחרוג מהנוסחא הקבועה עפ"י החוק בעניין אופן התרת הוצאות מימון לנישומים העוסקים בעבודות קבלניות ובכך התיר ביהמ"ש לחברה הוצאות מימון מעבר למותר עפ"י חוק וזאת עפ"י ההיגיון הכלכלי בלבד .

♦בפס"ד רובינשטיין יצאה דווקא המדינה עם ידה על העליונה כאשר ביהמ"ש העליון קבע, כי הפסדי חברה שנוצרו טרם רכישתה, בנסיבות פסק הדין לא יקוזזו מול רווחי החברה לאחר רכישתה למרות שהחוק לא שלל פעולה זו. המדינה כמובן טענה, כי מדובר בעסקה מלאכותית חסרת תוכן כלכלי שיש להתעלם ממנה עפ"י סעיף 86 לפקודה, בית המשפט אישר טענה זו של המדינה. כאן המקום לציין כי סעיף אנטי תכנוני זה, המאפשר למדינה לטעון כנגד פעולות חסרות תוכן כלכלי, הינו פריבילגיה העומדת לרשות המדינה בלבד ומן הראוי היה לו הסעיף היה משרת במצבים מסוימים הן את המדינה והן את הנישומים.
פסקי דין אלה היו רק יריית הפתיחה במגמה המתוארת לעיל כשלאחר מכן התרבו פסקי הדין שהכרעתם התבססה על ההיגיון הכלכלי כגון – פס"ד מ.ל. השקעות שבו הותרו הוצאות מימון בניגוד לאמור בסעיף 39 לחוק מיסוי מקרקעין ועוד פסקי דין רבים שקצרה היריעה מלהחיל.
לסיום סקירת פסקי הדין, נדון בשני פסקי דין שניתנו לאחרונה. הפס"ד הראשון הוא פס"ד סגנון (ע"א _2965/08גיליון מס'_584_), שבו שוב סיווג ביהמ"ש העליון עסקה מסוימת כעסקה מלאכותית ואישר לפ"ש להתעלם ממנה. החשוב בפס"ד זה הוא שביהמ"ש העליון קבע מבחנים לפיהם תסווג עסקה כמלאכותית.להלן המבחנים בקצרה:מידת הסיכונים בהם נושא הנישום אגב קיום העסקה, היחס בין הטעם המסחרי לבין ההנאה המיסויית מהעסקה, ציפייה סבירה לרווח וטעם מסחרי סובייקטיבי. לטעמנו אכן מדובר במבחנים ראויים ונכונים שעל פיהם ניתן להגיע לתוצאה משפטית הוגנת יותר. השאלה שנותרת פתוחה היא האם אותם מבחנים היו חלים גם במצב ההפוך, כלומר, האם ביהמ"ש יהיה מוכן לפעול על פי אותם מבחנים כאשר יוצג בפניו מקרה לפיו החיוב במס נעדר כל היגיון כלכלי. לדעתנו, ראוי כי ביהמ"ש יאמץ מבחנים אלה גם כנגד חוקי מס לא כלכליים ובכך יעשה צדק בין המדינה ופרטיה.