אי הכרת בשוחד כהוצאה המותרת בניכוי

♦ חברה בע"מ, על ידי מנהלה ובעל השליטה בה (להלן: המערערים), אשר שמה נאסר לפרסום ע"י צו, פיתחה מיזם במדינה זרה.
במהלך עסקיה נתברר, כי לקידום המיזם יידרש ממנה לשלם כספים לגורמים שונים במדינה, בעקבות סירובם של אותם גורמים לבצע את המוטל עליהם ללא קבלת "תשלומי עמלה".
רואה החשבון של החברה פנה לגורם המתאים בנציבות בבקשה להסדיר מראש את ההכרה בתשלומים אלו כהוצאה בספרי החברה. לאחר מספר פגישות, ביקש רואה החשבון לסכם את הפגישות, בין היתר, בכך שהוסכם כי "עמלות לשונים" יוכרו כהוצאה בגובה של 10% מהעסקה. הוצאות אלו נדרשו כהוצאות מראש בשנת 99' תחת "תשלומי העברה". משראה זאת פקיד השומה הודיע הוא למערער כי קבע את הכנסותיו לפי מיטב השפיטה, מאחר והדו"ח שהוגש לא התקבל על דעתו בנימוק כי ראה את "תשלומי ההעברה" כמשיכת משכורת, שכן לא הוקמה תשתית ראייתית עובדתית להוכחת תשלומי העברה אלו בפועל. בעקבות זאת הגישה החברה ערעור לביהמ"ש המחוזי כנגד השומה שהוצאה לה בטענה כי ניתנה לה הבטחה שלטונית ביחס ל"תשלומי השוחד" ואשר פקיד השומה אינו רשאי לחזור בו ממנה שכן, הנסיבות המיוחדות של המקרה הצדיקו הכרה ב"תשלומי השוחד" ללא הצגת אסמכתאות בגינם.ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ומכאן הערעור בפני ביהמ"ש העליון.
♦ טענות המערערת: שלילת הוצאה ששימשה לייצור הכנסה יכולה להיעשות רק על ידי המחוקק, ובהיעדר סייג מפורש בחוק יש לפרש את ההגבלה על הוצאות בלתי חוקיות באופן מצמצם, בהתייחס למהותם המדויקת של התשלומים השונים. התשלומים היו כורח המציאות ולא היה בהם כדי לזכות את החברה בטובת הנאה לה לא הייתה זכאית. עוד היא טענה כי אין מדובר ב"תשלומי שוחד" מכיוון שהועברו לשם קידום ביצוע הפרוייקט. לחלופין טוענת היא כי אף אם מדובר בתשלום שאינו חוקי, הרי שקיימות רמות שונות של אי חוקיות, שעשויות להשפיע על שאלת ניכוי ההוצאה.
♦ טענות המשיב: הוצאות השוחד הנדונות לא הוכחו כנדרש.חלקן הינן סכומים זניחים, כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש מחוזי, ועיקרם הינו הוצאות מחייה של עובדי החברה במדינה הזרה.בכל הנוגע ליתר הסכומים, לא הניחה המערערת כל תשתית ראייתית שיהיה בה די כדי לאפשר הכרה בהוצאות
המבוקשות. אף טענת המערערת בדבר הבטחה שלטונית סותרת את קביעתו העובדתית של ביהמ"ש המחוזי, כי לא נוצרה כל הסכמה מחייבת. עוד טוען הוא, כי אף לגופו של עניין אין להתיר הכרה בהוצאות שוחד בשיטת המס הישראלית.

ביהמ"ש העליון המשנה לנשיאה א' ריבלין, כב' הש' ס' ג'ובראן, כב' הש' נ' הנדל:
♦ כידוע, הלכה היא, כי ביהמ"ש שלערעור לא יתערב על נקלה בממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא אם מסקנותיה אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר. כדי להקים טענה לפיה יצר המשיב החלטת מיסוי מחייבת, על הנישום להקים בסיס ראייתי לכך שאכן נתן המשיב החלטת מיסוי שיש בה כדי לחייבו, כחיוב חוזי או כהתחייבות שלטונית. בענייננו, אין בראיות אותן הציגה המערערת בפני ביהמ"ש קמא כדי להראות, כי כלל ניתנה על ידי המשיב החלטת מיסוי מחייבת.
♦ לא עלה בידי המערערים להציג בפני ביהמ"ש המחוזי תשתית ראייתית כדי לבסס טענה, לפיה הוציאו הוצאות ששימשו לייצור הכנסת החברה, בין אם מדובר בהוצאות שוחד ובין אם מדובר בהוצאות לגיטימיות יותר שכן, נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנישום אם לא נפסלו ספריו. כל שהוצג היה רשימת "שמות קוד" ולצידה ציון סכומי כסף, אשר נערכה בדיעבד. סכומים נטענים אלו לא הוכחו כנדרש על ידי עדי המערערים, אשר מעדותיהם ניתן לחלץ סכומים זניחים בלבד ביחס לסכומים אותם טענו המערערים כי הוציאה החברה.ככל שטוענים הם כי מדובר בהוצאות עסקיות לגיטימיות (אף אם אינן חוקיות במלוא מובן המילה), המשקפות את המקובל במדינה הזרה, עליהם להציג את הפרטים המלאים אודותיהן. התשתית הראייתית בפרשה מצביעה על כך שלא הוכח השימוש בכספים האמורים, אשר נמשכו מקופת החברה על ידי מנהל החברה, והועברו על ידו לצדדים שלישיים במדינה הזרה.בהיעדרן של הראיות, יש לראות בהם כהכנסה בידי המערער שכן, כל קביעה אחרת יהיה בה משום פתיחת פתח למניפולציות בדמות משיכת כספים במס חברות בתואנה של הוצאות שלא הוכחו. כאמור, חיובו של המערער במס בגין הסכומים הנדונים נובע מכך שמשך את הכספים מהחברה ולא הוכח כי הוציאם במסגרת עסקי החברה . עם זאת, קביעה זו אינה נכונה בכל הנוגע לסכומים אליהם התייחס ביהמ"ש המחוזי כ"סכומים זניחים" ואין הם יכולים להיות מיוחסים למערער כהכנסתו. אולם, אין תמונה ברורה לגבי הסכום המדויק בו חויב המערער כפועל יוצא של יחוס המשיכות על שמו, והאם מסכום זה נוכו הסכומים בהם הכיר פקיד השומה ככספים להוצאות מחייה של עובדי החברה. לפיכך, ככל שלא ניכה המשיב מהסכום בו חויב המערער את הכספים שהוכרו כתשלומי הוצאות אש"ל, יעשה כן בהתאם לסכומים שהוכרו למערערת.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 17.2.10
ב"כ המערערים: עו"ד פנחס רובין.
ב"כ המשיב: עו"ד עמנואל לינדר.