אי התרת הוצאות מימון של הלוואה

♦ ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.7.05 בעמ"ה 1026/01. פסק הדין במחוזי דחה את ערעורה של המערערת על הצו שהוציא לה המשיב, לפיו לא תותרנה בניכוי הוצאות מימון בסך 600,000 ש"ח בשנת המס 1994.

 

♦ במרכז הדיון עומד צו שהוציא המשיב למערערת, לפיו החליט שלא להתיר בניכוי הוצאות מימון בסך 600,000 ש"ח, אותן ביקשה המערערת לנכות בשנת המס 1994 בדוח שהגישה למשיב באותה שנה. לטענת המערערת, מדובר בהוצאות שהתהוו באותה שנה בגין הלוואה שנטלה בשנת 1984, ואשר הועבר בגינן למשיב מס שנוכה במקור בהיקף של 150,000 ש"ח. המשיב סירב להתיר הוצאות אלו בניכוי, כיוון שלטענתו ההלוואה לא קיבלה כל ביטוי בדוחות הכספיים של המערערת באותה שנה, וקיומה לא בוסס בראיות כדין. כמו כן, לא נחה דעתו של המשיב כי מדובר בהוצאה לצורך ייצור הכנסה, כנדרש. לאור זאת, החליט המשיב לתאם הוצאות אלה ולמסות את המערערת בגינן.

 

♦ המערערת העלתה שתי טענות עיקריות – טענה פורמלית וטענה עניינית לגוף השומה. הטענה הפורמלית היתה שהמשיב איחר את המועד החוקי האחרון לשיגור שומה שלב א', כיוון שהשומה הגיעה למערערת באיחור של 4 ימים.

הטענה העניינית של המערערת היא טענה עובדתית שלפיה קיומן של הוצאות המימון הנטענות הוכח וכי לפיכך יש להתירן בניכוי.

 

♦ בית המשפט המחוזי דחה את שתי טענותיה של המערערת. הטענה הפורמלית נדחתה משום שהועלתה לראשונה רק בשלב הסיכומים, למרות אופייה המקדמי, ולמרות הצורך בבדיקה עובדתית ובמתן אפשרות לצד השני להתמודד עמה. כמו כן – כך נקבע – אין עוד מקום לטענה מסוג זה כיוון שהערעור עוסק בשומה שלב ב' ולא בשומה שלב א'. בית משפט קמא ציין "במאמר מוסגר, ומעבר לצריך", כי גם אם התרחש איחור כנטען – עובדה שכאמור לא בוססה בראיות – היה זה איחור של 4 ימים בלבד, המהווים "זמן סביר" לצורך שיגורו של דבר דואר מן הרשות אל האזרח.

הטענה השניה נדחתה כי מדוחותיה הכספיים של המערערת עולה כי ההלוואה נפרעה באופן סופי בשנת 1993, וכי המערערים לא הביאו ראיה מספקת וברורה לגובה ההלוואה ולאימות סכומי הפירעון בשנת 1994. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי כי לא הומצא אישוש כלשהו לעניין זה מצדו של המלווה, אשר נפקד לחלוטין מן ההליך. לפיכך – כך נקבע –  מדובר בחסר ראייתי מהותי.

 

♦ בערעור, חוזרת המערערת על טענותיה בבית המשפט קמא, וכן היא מלינה על כך שפסק הדין של בית משפט קמא מתבסס על טענה עובדתית שלא נטענה על ידי המשיב ולא הועלתה בדיון, ואשר לא ניתנה למערערת אפשרות להתמודד עמה. הכוונה היא לטענה בדבר אי הגשת ראיה או מסמך כלשהם מטעם המלווה ביחס ליתרת ההלוואה ודרכי פירעונה. המשיב מצדו חוזר על טיעוניו כי המערערת לא הציגה בסיס ראייתי מספק לעניין קיום הוצאות מימון בשנה נשואת הערעור, ולא הוכיחה כי מדובר בהוצאה בייצור הכנסה.

 

♦ טענה הדיונית בדבר איחור בשיגור השומה שלב א' נדחתה על הסף. כאמור בבית המשפט המחוזי, טענה זו – למרות אופייה המקדמי – לא הועלתה בכתבי הטענות אלא בשלב הסיכומים בלבד, ובנסיבות העניין די בכך כדי להביא לדחייתה.

 

♦ כאמור, בהקשר זה טוענת המערערת כי פסק הדין של בית משפט קמא מבוסס על טענה עובדתית שלא הועלתה על ידי המשיב ולא נתבררה בדיון. לא מצאתי ממש בטענה זו. המחלוקת בעניין זה נסובה על קיומן (או היעדר קיומן) של ראיות הנוגעות ליתרת ההלוואה וסכומי הפירעון בפועל בשנת 1994. ברי כי אישור חיצוני מהמלווה מהווה ראיה משמעותית שאם היתה מוגשת לבית המשפט, היתה יכולה לתמוך בטענת המערערת

 

♦ האפשרות להוכיח את קיום יתרת ההלוואה ואת הפירעון בפועל בשנת 1994 באמצעות מסמכים מכל סוג היתה פתוחה בפני המערערת החל משלביו הראשונים של ההליך. משנכשלה מלעשות כן, הרי שקביעת המשיב וקביעת בית משפט קמא בעניין זה בדין יסודה.

 

♦ לאור תוצאה זו, עולה שאלה נגזרת בדבר דינו של הסכום שנוכה במקור בסך של 150,000 ש"ח. אין מחלוקת כי סכום זה הועבר בשנת 1994 מהמערערת למשיב. בית המשפט המחוזי, לאחר שדחה את הטענות הנוגעות להוצאות המימון, לא התייחס לשאלה מהי השפעת החלטתו – אם בכלל – על הסכום הנזכר. שאלה זו עלתה בדיון שנערך בפנינו, ולאחר ששקלנו בדבר החלטנו כי יש מקום לבירור משלים בעניין זה. לאור זאת, התיק מוחזר אפוא לבית המשפט המחוזי, לצורך השלמת הבירור וההכרעה בסוגיה זו בלבד, לאחר שמיעת טענות הצדדים וקביעת ממצאים ככל שהדבר דרוש.

 

♦ הערעור מתקבל בחלקו.