ביהמ"ש העליון: דחיית טענת התיישנות על אף הלכת דור-און

♦ בשנת 2001 נערך בין המבקש לרשויות המס הסכם המתייחס להכנסותיו החייבות במס לשנת 1999 (להלן: " הסכם השומה"). במהלך שנת 2005, החליט הגורם המוסמך ברשות המיסים בהתאם לסעיף 147 לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה") ועל פי בקשת המשיב, לפתוח את הסכם השומה. יצוין, כי אין חולק על כך שבהתאם לסד הזמנים הקבוע בסעיף 147 לפקודה, ניתן היה לפתוח את הסכם השומה דנן ולקבוע שומה חדשה בצו רק עד ליום האחרון של שנת 2005.

ביום 29.12.2005, קרי – יומיים לפני תום המועד החוקי להוצאת צו כאמור, התקיימה פגישה בין המבקש למשיב ובסיומה נשלחו באותו היום לבא-כוח המבקש באמצעות פקסימיליה שני מסמכים: מסמך חתום ע"י המשיב שכותרתו "פירוט הנימוקים לקביעת השומה – תוספת לטפסי שומה", בו צוין, כי הוחלט לתקן בצו את הכנסתו החייבת של המבקש לשנת 1999 כך שיתווסף לה סכום של 2.2 מיליון ש"ח, וכן תדפיס ממחשבי המשיב המתוארך לאותו היום וכולל את נתוני חישוב המס המעודכנים (להלן: "המסמכים").

♦ המבקש ערער על קביעה זו לביהמ"ש המחוזי וביום 18.3.2007 הגיש "בקשה לקבלת הערעור על הסף" בה טען לכשלים שנפלו בהליך שנקט המשיב המצדיקים, לשיטתו, את ביטול הצו שהוצא לו. בבקשתו טען המבקש, כי נפלו פגמים שונים בקבלת ההחלטה על פתיחת הסכם השומה ולא היה כל מקום לפותחו, כי "השומה המתוקנת" הוצאה תוך חריגה מסמכות, וכי שומה זו עודכנה במחשבי המשיב רק ביום 12.2.2006 ומכאן, שלא אושרה בתוך המועד החוקי שהוקצב לכך והתיישנה.

♦ בהחלטתו מיום 13.12.2009 דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה בקובעו, כי במקרה דנן התקיימו נסיבות "חריגות ומיוחדות" המצדיקות את פתיחת הסכם השומה. ביהמ"ש ציין, כי המבקש היה ער לכך שהמשיב עשה טעות בהסכם השומה שנערך עימו, אך הוא נמנע מלהסב את תשומת ליבו של המשיב לעובדה זו. (להלן: "ההחלטה המקורית"). בר"ע שהגיש המבקש על החלטה זו נדחתה ביום 5.7.2010, הן משום שהמבקש לא הראה, כי עלול להיגרם לו נזק של ממש אם טענותיו יתבררו במסגרת ההליך העיקרי, והן לגופו של עניין (רע"א 348/10). לאחר הדברים האלה ובעוד הליך הערעור שבו נקט תלוי ועומד (עמ"ה 1038/06), הגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי בחודש פברואר 2013 בקשה לעיון מחדש בהחלטתו המקורית. המבקש סמך את בקשתו זו על שני פסקי דין שניתנו בתקופה שחלפה מאז נדחתה בקשתו הראשונה לקבלת הערעור "על הסף":דנ"א 3993/07פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ (14.7.2011) (להלן: "ענין איקאפוד") ו-רע"א 429/12 דור און נ' מס הכנסה (6.1.2013) (להלן: "ענין דור און"). לטענת המבקש, שילובן של ההלכות שיצאו תחת ידיו של ביהמ"ש העליון באותם מקרים משמיע, כי סד הזמנים הקבוע בסעיפים שונים בפקודה (ובכלל זה בסעיף 147) מחייב את פקיד השומה לא רק לקבל את החלטותיו אלא גם להעבירן לידי הנישום בתוך פרק הזמן הקבוע לכך בפקודה, וכן, כי ידיעת הנישום בפועל על אודות התוצאה הצפויה של השומה ופרטיה אינה מייתרת את הצורך להעביר את ההחלטה הרשמית לידיו בתוך פרק הזמן שנקצב לכך. נוכח האמור טען המבקש, בתמצית, כי רק קבלת החלטה חתומה "כדת וכדין" עוצרת את מרוץ ההתיישנות לצורך פתיחת הסכם השומה בעניינו, וכי המסמכים שנשלחו אליו בפקס ביום 29.12.2005 אינם עונים על דרישה זו.

♦ בהחלטתו מיום 19.3.2013 דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה לעיון מחדש בקובעו, כי לא חל כל שינוי בנסיבות או בעובדות המצדיק את קבלתה. מכאן הבקשה דנן, בה טוען המבקש, כי המסמכים שנשלחו אליו בפקס ביום 29.12.2005 אינם מהווים "שומה סופית" וכי כעולה מרישומי מחשב המשיב שומה זו אושרה ושודרה למחשב לראשונה רק ביום 12.2.2006 – דהיינו כחודש וחצי לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 147 לפקודה. המשיב טוען, כי מדובר בניסיון נוסף של המבקש למנוע את בירור השומה לגופה באמצעות העלאת טענות מקדמיות שכל תכליתן היא עיכוב ההליך. המשיב טוען, כי אין לקבל את הבקשה שכן משקבע ביהמ"ש, כי המסמכים שנשלחו למבקש ביום 29.12.2005 מהווים "שומה" אין כל רלוונטיות להלכות שנפסקו בעניין איקאפוד ודור און.

 

♦ ככלל, השגות על החלטת ביניים של הערכאה הדיונית ידונו ע"י ערכאת הערעור במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי, אלא אם הראה מבקש רשות הערעור, כי דחיית הדיון בהשגתו תשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים, כי עלול להיגרם לו נזק של ממש, או כי יתקיים בעניינו הליך מיותר או שגוי. כלל זה יפה באותם מקרים שבהם משמעותה המעשית של ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור היא המשך בירור ההליך לגופו תוך דחיית טענה מטענותיו המקדמיות של המבקש. על אחת כמה וכמה יפים הדברים כאשר הבקשה מכוונת, כמו בעניין דנן, כנגד החלטה לעיון חוזר בהחלטת ביניים שבקשת רשות ערעור עליה כבר נדחתה בעבר. יצוין, כי פסקי הדין שניתנו בעניין "איקאפוד" ובעניין "דור און" אין בהם כדי להכריע את הכף - בודאי שלא "על הסף" - בערעור דנן שכן השאלה העולה בו שונה והיא נוגעת לסיווגם של מסמך פירוט נימוקי השומה והתדפיס שצורף אליו כ"שומה סופית". לפיכך הבקשה נדחית.

 

♦ הבקשה נדחתה.

ב"כ המשיב: עו"ד קמיל עטילה, פרקליטות המדינה