ירושה – מתנה – לענין פטור ממס שבח

♦ העובדות : העוררת ואחותה ירשו, כל אחת, 1/8 מהזכויות בדירה מאביהן המנוח. את יתרת הזכויות בדירה, קיבלו העוררת ואחותה, בחלקים שווים ביניהן, בהעברה ללא תמורה מאמן וזאת ביום 13.1.1989.

ביום 27.1.1989 הוגשה למשיב הצהרה על מכירת/רכישת זכות במקרקעין, בנוגע לדירה בצרוף תצהירי המעבירה והנעברות, המאמתים את עסקת המתנה.

בעקבות העסקה הוצאו שומות מס שבח ומס רכישה בהתאם. המוכרת הופטרה מתשלום מס שבח מכח סעיף 62 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק המיסוי"), ואילו הרוכשות, העוררת ואחותה, שילמו מס רכישה, בגין קבלת זכויות אימן בדירה, לפי תקנה 20 לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה)(מס רכישה), התשל"ה-1974.

ביום 21.10.1992, כארבע שנים לאחר מתן המתנה, נפטרה אמן של העוררת ואחותה.

ביום 25.1.2000, מכרו העוררת ואחותה את הדירה. במסגרת הסכם המכר הציגו העוררת ואחותה עצמן כיורשות החוקיות של כל זכויות החכירה בדירה.

בקשת העוררת לפטור ממס שבח, בגין מכירה של דירת מגורים מזכה שנתקבלה בירושה, מכח סעיף 49ב(5) לחוק המיסוי נדחתה על ידי המשיב, מהטעם שמהצהרות קודמות עולה כי זכויותיהן של העוררת ואחותה (3/8 כל אחת) נתקבלו בעסקת מכר ללא תמורה מאימן בעודה בחיים.

ביום 4.7.2001, הגישה העוררת השגה למשיב, במסגרתה טענה לראשונה, כי אמה, חזרה בה מאותה עסקת מתנה וכי הזכויות הועברו אל העוררת בירושה. מכאן, היא זכאית לפטור ממס שבח בגין מכירת זכויותיה בדירה מכח סעיף 49ב(5) לחוק המיסוי.

המשיב  דחה את ההשגה.

ביום 1.4.2002, היינו לאחר קבלת החלטת המשיב בהשגה ובטרם הוגש הערר, הגישה העוררת למשיב- בקשה לביטול העסקה מיום 13.1.1989, היא עסקת המתנה מאמה .

המשיב דחה את הבקשה.

 

♦ השאלה השנויה במחלוקת: האם קיבלה העוררת את חלקי אמה בדירה בדרך של הורשה או בדרך של מכר ללא תמורה, והאם המתנה שניתנה על ידי המנוחה לבנותיה אכן בוטלה על ידה כדין לאור חוק המיסוי.

 

♦ טענות העוררת: לא בוצעה העברת זכויות על שם העוררת בלשכת רישום המקרקעין ואף לא נרשמה הערת אזהרה בגין המתנה.

העוררת לא גרה בדירה ולא קיבלה בה  חזקה. כשבן העוררת גר בדירה הוא שילם שכ"ד ככל שוכר וההמחאות הוסבו וניתנו לבית האבות שבו התגוררה המנוחה.

הדירה שימשה כבטחון לעוררת לתשלומי שכ"ד לבית האבות.

העוררת לא זכרה ששילמה מס רכישה וכי יכלה לקבל המס בחזרה עם ביטול המתנה.

 

♦ טענות המשיב: נטל הבאת הראיות, ונטל השכנוע, מוטלים על העוררת.     

על אף שעסקת המתנה לא הושלמה ברישום מדובר בהתחייבות לתת מתנה שהינה עסקה אובליגטורית, ויש למסות את הצדדים לה, כצדדים לעסקת מכר לכל דבר וענין.

רק במסגרת ההשגה, ולאחר מות האם ,נטען לראשונה ע"י העוררת כי אמה, חזרה בה בזמנו מרצונה ליתן לה ולאחותה את הדירה במתנה וכי עסקת המתנה בוטלה.

זכות החרטה או חזרה ממתנה היא זכות אישית הנתונה אך לנותן המתנה ואינה עוברת למנהל עזבונו או ליורשיו.

חלפו להן קרוב ל-4 שנים ממועד חתימת הצדדים לעסקת המתנה ועד לפטירתה של האם. שתיקת האם, והעוררת משך שנים, כמוה כהסכמה לביצוע עסקת המתנה במלואה. לא הוצגו ראיות  כי נותנת המתנה נקטה בפעולה פוזיטיבית שיש בה כדי להצביע על רצונה לחזור בה ממתן המתנה או כי הביעה חרטה שיש בה כדי ביטול התחייבותה ליתן המתנה.

                             

 

♦ העוררת מסתמכת על פס"ד שניתן ע"י ועדת ערר בוע/1073/01 נוני שלמה ואח' נ. מנהל מס שבח,אשר בו פנו העוררים לבית המשפט המחוזי בבקשה לפסק דין הצהרתי שהצהיר כי ההתחייבות לתת מתנה שנעשתה על ידי המנוח לטובת ילדיו – בטלה. ועדת הערר אימצה את פסק הדין החלוט של בית המשפט המחוזי.

♦ בעניננו לא היתה פניה לבימ"ש מוסמך להצהיר כי המתנה בוטלה. אין גם כל ספק כי הפניה למנהל מיסוי מקרקעין לבקש ביטול המתנה, שדווחה כחוק שנים קודם לכן, נעשתה לאחר קבלת ייעוץ משפטי מתאים.

♦ טענת העוררת כי המתנה בוטלה עובדתית על ידי המנוחה לפני מותה לא הוכחה כדבעי על ידי העוררת. במקרה דנן, חלפו קרוב ל-4 שנים ממועד חתימת הצדדים לעסקת המתנה ועד לפטירתה של האם. לא הוצגה  ראיה כי נותנת המתנה נקטה בפעולה פוזיטיבית שיש בה כדי להצביע על רצונה לחזור בה ממתן המתנה או כי הביעה חרטה שיש בה כדי ביטול התחייבותה.

סעיף 3 לחוק המתנה, התשכ"ח – 1968 קובע כי חזקה על מקבל המתנה שהסכים לקבלה "זולת אם הודיע לנותן על דחייתה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה". העוררת ואחותה לא הודיעו כאמור, ויתרה מכך, מקבלות המתנה, ראו עצמן זכאיות לעשות שימוש בעלים בדירה, עוד בחייה של אימן.  

♦ העוררת ואחותה שילמו למשיב, מס רכישה, בגין קבלת זכויות אימן בדירה, לפי תקנה 20 לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח,מכירה ורכישה)(מס רכישה), התשל"ה–1974. תמוה, הכיצד לא דרשה מהמשיב השבת מס הרכישה.

 

♦ בפועל הבקשה לביטול המתנה הוגשה למשיב כ-13 שנים לאחר כריתתה. על ההחלטה שלא לבטל את עסקת המתנה לא הוגש ערר.

מכל האמור – המתנה לא בוטלה והערעור נדחה.