ניכוי הוצאות החזקת רכב – חזקה שאינה חלוטה

♦ תקנה 2 לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), תשנ"ה-1995 (להלן: תקנות הרכב), שהותקנו על-ידי שר האוצר מכח סמכותו לפי סעיף 31 לפקודת מ"ה (להלן: הפקודה), קובעת, כי רק "הוצאות החזקת רכב שהוצאו בייצור הכנסה שאינה הכנסת עבודה, יותרו בניכוי בשנת המס". הערעור נסוב סביב בקשת המערערת לתקן את דיווחיה בנוגע להוצאות עודפות של כלי רכב תפעוליים לשנות המס 2004-2007 ולהשבת המקדמות שניתנו על חשבון הוצאות עודפות, מהסיבה, כי בכלי הרכב לא בוצע כל שימוש פרטי והדיווחים הקודמים נעשו בטעות. המשיב דחה את הבקשה, ומכאן הערעור.
 
 
♦ לטענת המשיב, תקנה 2 קובעת חזקה חלוטה לעניין ההוצאה המותרת, ולחלופין, קובעת חזקה שכדי לסתרה יש לעמוד בנטל ראייתי כבד ורב. לשיטת המשיב המערערת לא הרימה נטל כבד זה. עיקר טענות המשיב, לעניין אי-הרמת הנטל מתמקד בטענה, שהמערערת לא הנהיגה נהלים המבטיחים שאכן אין שימוש פרטי בכלי הרכב. באי-כח המשיב טוענים, כי המערערת לא ערכה כל מעקב ובקרה אחר השימוש בכלי הרכב, ולמעשה היא מסתמכת על האמון שהיא נותנת בעובדיה שלא יעשו שימוש בכלי הרכב. יתר על כן, יומני הרכב לא נבדקים ע"י המערערת ואינם משמשים לצורך בחינה, האם הנהג לא עשה שימוש פרטי ברכב. זאת ועוד, ביומני הרכב חסרים פרטים מהותיים, כך שלא ניתן לעשות בהם שימוש לצורך סתירת החזקה הקבועה בתקנות הרכב.
 
 
♦ בנוסף, לא הותקנו מכשירי איתורן על הרכבים. המערערת לא הראתה שהיא עשתה שימוש באיתורן או בפוינטר לצורך ביקורת אחר פעילות כלי הרכב, או מכשיר מסוג אחר שנועד לצורך פיקוח על פעילות כלי  הרכב.
 
♦ לטענת המערערת, עניינה אינו חוסה תחת תחולת סעיף 31 לפקודה וזאת מכיוון שכל כלי הרכב התפעוליים נשוא הערעור אינם לשימוש פרטי של עובדיה, אלא משמשים למשימותיה בלבד, ולכן חלות לגביה הוראות סעיף 17 לפקודה, לפיו ניתן לנכות את כל ההוצאות העסקיות שהוצאו לצורך הפעילות העיסקית - החל מן הקילומטר הראשון. בנוסף, יש למערערת כלי רכב פרטיים הצמודים לנושאי התפקידים בעירייה, הן לצרכי עבודתם והן לשימושם הפרטי, ולגביהם נזקפת קצובת שווי שימוש בשכר עובדי העירייה, ואין הם נוגעים לעניין. לשיטת המערערת, תקנות הרכב עוסקות בכללי ניכוי הוצאות להוצאות מעורבות, קרי - כאשר יש קושי לאבחן בין הוצאות לטובת העובד מן ההוצאות לטובת המעביד. לחלופין טענה המערערת, כי החזקה שבתקנות הרכב הינה חזקה הניתנת לסתירה, והיא הוכיחה, כי כלי הרכב שהיא מפעילה לצורך מתן שירותים מוניציפאליים מופעלים אך ורק לצורך פעילותה.
 
♦ המערערת טוענת מנגד, כי הרישומים הלקויים היוו רק כשלושה אחוז מיומני הרכב. עוד טוענת, כי נקטה בכל האמצעים למניעת שימוש פרטי, בין היתר איסור מפורש וברור על כל שימוש בכלי הרכב שלא לצורכי העירייה; הוצאת עדכונים שוטפים ורענונים של ההוראות בדבר השימוש בכלי הרכב, חוזרים בעל פה ובכתב, המוצאים באופן שוטף על-ידי העירייה לנהגים. ועוד, הנהיגה בכלי הרכב התפעוליים מחייבת אישור בכתב ממנהל אגף הרכב או מנכ"ל העירייה, וחל איסור מוחלט על שימוש ברכב ללא אישור כאמור. כמו כן, כל עובד עירייה מחויב לרשום ביומן הרכב את פירוט הנסיעות אותן ביצע, בכדי לפקח שברכב התפעולי לא מבוצעות נסיעות פרטיות. כמו כן, בסוף כל יום עבודה על העובד להחנות את הרכב התפעולי במגרש החניה של העירייה, וחל איסור מוחלט להחנות רכבים אלו בביתם של העובדים.
 
ביהמ"ש המחוזי בירושלים - כב' הש' מ. מזרחי:
 
♦ אין מקום לייחס מרכיב של שימוש פרטי בהכרח מכח נוסח התקנה, אף אם לא היה שימוש כזה בפועל, זאת מכח העקרון של גביית מס אמת. "במחלוקת שנפלה בין בעלי הדין, אם מדובר בחזקה חלוטה או חזקה לכאורה, יש בדעתי לבחור באפשרות אחרונה, במיוחד כאשר הטענה העיקרית של העירייה היא לשימוש עסקי בלבד ויחיד ולא שימוש מעורב".
 
♦ למרות טענת המערערת, כי היא אוסרת על עובדיה לעשות שימוש פרטי כלשהו ברכביה ושואלת השאלה, האם מבוצע פיקוח הולם, במיוחד כאשר לא מבוצע מעקב הדוק אחר אכיפתם. ברם, הגם שניתן להכיר בכך שיש נפקות לעצם האיסור אין הוא כשלעצמו ערובה לקיומו. בדיקה מדגמית, היתה מגבירה את רצינות הדיווח. בנוסף, לא הביאה המערערת ראיה לפיה ביצעה בדיקה לגבי יעד הנסיעה תוך כדי השימוש באיתורן. דרך נוספת להגדיל את הוודאות שלא נעשה שימוש פרטי ברכב היא ע"י הבטחת חניית כלל הרכבים בחניון הסגור, לאחר שעות העבודה ובסופי השבוע.
לגבי רכבי הביטחון מקוים פיקוח מוקפד הרבה יותר מאשר לגבי כלי הרכב האחרים, זאת בין על ידי העירייה ובין על ידי משרד הביטחון.
 התוצאה:
♦ הערעור התקבל בחלקו, בכל הנוגע לרכבי הביטחון, המערערת זכאית להשבת הסכומים ששולמו בטעות. שאר הערעור נדחה.
ניתן ביום 1.05.11
ב"כ המערערת: עו"ד (רו"ח) רמי אריה
ב"כ המשיב: עו"ד ניר סרי ועו"ד חגי דומברוביץ'