סוגיות שונות במע"מ

♦ המערער הינו סוכן ביטוח. מערערת 1 ("אלדר") הינה סוכנות ביטוח בבעלותו ובהנהלתו של המערער. המערערת 2 ("מטבע") אף היא חברה בבעלותו ובהנהלתו של המערער, ושתי החברות רשומות יחד כעוסק משותף. הערעור נוגע לשני עניינים: 1. שינוי סיווג חשבונאי או מקדמה על הכנסה; 2. קיזוז תשומות בגין הוצאות כינוס נכסים לכיסוי חוב של חברה בבעלותו.

ביהמ"ש המחוזי ת"א- כב' הש' ד. קרת מאיר:
♦ שינוי סיווג חשבונאי או מקדמה- בשנת 95 ייבאה מטבע סחורות שונות עבור שופרסל. מטבע נהגה לחייב את שופרסל בגין הסחורות שיובאו ובגין הוצאות שונות בהן נשאה. שופרסל שילמה מדי פעם בהעברות בנקאיות על חשבון התמורה, הן בגין הסחורות והן בגין החזר ההוצאות. תשלומים אלה דווחו ושולם עליהם מע"מ. במסגרת התחשבנות מאוחרת טענה שופרסל, כי על מטבע להשיב לה סכום של 132,000 ש"ח מטענות שונות. מדובר בסכום שמטבע שילמה בגינה מע"מ. לכן, אילו היתה מטבע משיבה את הסכום לשופרסל היה הדבר נעשה ע"י הוצאת תעודת חיוב מתאימה של שופרסל למטבע. בכרטיס של מטבע אצל שופרסל הופיע כאילו שופרסל נמצאת ביתרת זכות כלפי מטבע בסכום לעיל, מבלי שהוצאו תעודות חיוב. מטבע מצידה התאימה בהנה"ח את הכרטיס של שופרסל אצל מטבע, כך שגם שם הופיע כאילו שופרסל נמצאת ביתרת זכות כלפי מטבע בסכום של 132,000 ש"ח. בשנת 99 החליט רואה החשבון של מטבע לסגור את כרטיסה של שופרסל. לצורך כך צויין סכום זה בסיווג שונה תחת "הכנסות שונות". במקביל לכך, בדוח הכספי לשנת 99 נכתב בביאור, כי הסכום מהווה מקדמה מלקוחות בסך של כ- 123,000 ₪. לטענת המשיב, הביאור לדו"ח הכספי של מטבע לשנת 99, עולה כי ישנה יתרת מקדמות מלקוחות ליום 31.12.98 בסך 123,138 ₪ כאשר יתרת המקדמות ללקוחות ליום 31.12.99 היא אפס. המשמעות היא, כי הסכום נרשם ע"י החברה כאשר התקבל כמקדמה ולא כתקבול בגין הכנסה. משמעות מחיקת יתרת הזכות במהלך 99 הינה בגדר הכנסה חייבת במע"מ. בנוסף, רו"ח החברה מסר, כי בגין הפרש הכנסות בסך של כ- 123,000 ₪ הנובע מגמר חשבון בין שופרסל למטבע יצאה חשבונית מס שלא דווחה. לאחר מכן שינה רו"ח את גרסתו וטען, כי מדובר ביתרת זכות של שופרסל אשר נבעה מהתחשבנויות. המשיב לא קיבל טענה זו שכן הסכום נרשם כאמור כמקדמה בדו"ח הכספי ואין רישום זה מתיישב עם הגרסה החדשה של מטבע.

♦ ביהמ"ש קיבל את טענת המשיב, כי אילו סברו המערערים שמדובר בטעות רישומית בדו"חות הכספיים, היה עליהם להגיש דו"חות מתקנים. כל עוד לא נעשה הדבר, יש לקבל את קביעתו של המשיב
כי איפוס המקדמה במסגרת הדו"ח הכספי של שנת 99, מצביע על קיומה של הכנסה בגינה הוצאה השומה.

♦ קיזוז התשומות: בשנות ה- 90 נזקקה אלדר להלוואה עסקית. לצורך כך שעבד המערער את ביתו הפרטי. לטענתו, רישום השעבוד היה טכני שכן באותו מועד נותנת ההלוואה דרשה, שההלוואה תינתן ישירות לסוכן הביטוח – המערער. בפועל, אלדר היא הגורם שהיה זקוק להלוואה, ושילמה את החזר ההלוואה. לאור מחלתו של המערער, נקלעה אלדר לקשיים ולא הייתה מסוגלת לעמוד בהחזרי ההלוואה, וכתוצאה מכך מומש ביתו הפרטי של המערער. המערער טען, כי מדובר בהוצאה הנובעת מכינוס הנכסים למימוש ביתו, בגין חובה של אלדר.

♦ המשיב טען, כי המערער למעשה מסכים שההלוואה נלקחה על ידו באופן אישי, והליך כינוס הנכסים נעשה נגדו באופן אישי, ולכן מדובר בהלוואה פרטית. החלטתו להעביר את הכספים לאלדר אינה רלוואנטית. אין כל חשיבות לשאלה מה עשה המערער עם כספי ההלוואה. הסוגיה הנבחנת היא מי לקח את ההלוואה. ברור לכל כי אלדר לא היא שנטלה את ההלוואה ולא הופעלו כנגדה כל הליכי כינוס. לכן, אין היא זכאית לקזז את התשומות הנובעות מהליכים אלה. עוד קבע ביהמ"ש, כי ההתחשבנות המאוחרת בין אלדר לבין זייפמן (מערער 3) אינה רלוואנטית.

♦ ביהמ"ש קבע, כי העובדה שהמערער בחר להעביר את כספי ההלוואה לאלדר וכי אלדר שילמה את ההלוואות באופן שוטף – אין בה כדי לשנות את ההלוואה שלקח המערער באופן אישי להלוואה שנלקחה ע"י אלדר במסגרת פעילותה העסקית. המלווה ראה במערער כמי שחייב בפרעון החוב משאלדר הפסיקה את התשלומים השוטפים של ההלוואה. אין גם מחלוקת, כי הבטוחה אשר הועמדה ע"י המערער היתה בטוחה אישית שלו והליכי הכינוס, התנהלו כנגד אותו נכס. לכן, ברור כי ההוצאות אשר הוציא המערער בגין אותם הליכי כינוס הינן הוצאות אישיות שלו ובוודאי לא הוצאות של אלדר. בנוסף, הסכום העיקרי של שכר הטרחה בחשבוניות אותן ביקשה אלדר לנכות, מצוי בחשבוניות אשר הוצאו ע"י עורכי הדין לעורר באופן אישי.

התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום: 06.07.08
ב"כ המערערים: עו"ד ר. פרייס.
ב"כ המשיב: פמת"א (אזרחי).