פטור מניכוי מס במקור מתשלום שבוצע לתושב רש"פ

♦ חברת אסמי עוז 2000 בע"מ (להלן: "המערערת") הינה חברת העוסקת בסחר בסוגים שונים של דגנים ותערובות המיובאים לישראל (להלן: "חומרי הגלם") מהם נוהגת המערערת להכין תערובות להאכלת בעלי חיים. בין לקוחותיה של המערערת מצויות גם חברות שמושבן בשטחי רצועת עזה וביניהן חברת "נפקו" (להלן: "נפקו"). בשנת 2007 מכרה חברת שינטרקו בע"מ, שהיא חברה ישראלית המתחרה במערערת. חברת שינטרקו מכרה חומרי גלם לחברה ישראלית אחרת בשם מ.מ. יבולי התבור (1996) בע"מ (להלן: "יבולי התבור") אשר מכרה את חומרי הגלם לחברת נפקו. גם לאחר המכירה, הסחורה נותרה מאוחסנת באשדוד ולא הועברה לנפקו. המערערת פנתה לנפקו על מנת לשאול ממנה את הכמות החסרה לה על מנת לייצר תערובת (הליך שגרתי בענף יבוא חומרי הגלם למספוא). המערערת שאלה מנפקו 5,401 טון חיטה אשר הועברו מאשדוד למחסני המערערת באופקים. המערעת טענה כי כעבור זמן, הוסכם בינה לבין נפקו, כי עסקת ההשאלה כאמור תהפוך לעסקת מכירה. עבור הסחורה שילמה המערערת לנפקו סך של 7,120,000 ש"ח. במהלך ביקורת ניכויים נתגלה, בין היתר, כי המערערת לא ניכתה מס במקור מהתשלומים שהעבירה לנפקו. בעקבות כך הוציא פקיד שומה חדרה (להלן: "המשיב") למערערת שומות ע"פ ס' 167 לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה") לשנים 07-09 והיא חויבה בסכום של 2.7 מיליון ש"ח. מכאן הערעור.

♦ לטענת המערערת, מקור הפקת ההכנסה ע"י נפקו לא היה בישראל, אלא בשטחי עזה, מקום מושבה של נפקו. המערערת טענה כי אין כל רלבנטיות למקום הימצאותם של חומרי הגלם שנמכרו אלא מקום הפקס ההכנסה. עוד טענה המערערת כי בהסכם הביניים בין ישראל לרש"פ (להלן: "הסכם הביניים") נקבע כי כאשר מופקת הכנסה בשטחי הרש"פ, לא מוטלת על המשלם הישראלי חובת ניכוי מס במקור אם נתקיימו מס' תנאים בהם המצאת אישור של הרש"פ על פטור מניכוי מס, אשר הומצא ע"י המערערת.

♦ לטענת המשיב, ההכנסה הופקה בישראל שכן חומרי הגלם לא יצאו מעולם מישראל. כן נטען, כי כל ההסכמות נעשו בישראל וכי לא היה כל קשר בין העסקה לפעולות בשטחי עזה. לחילופין טען המשיב כי לא התקיימו התנאים לפטור מניכוי מס במקור ע"פ הסכם הביניים ובין היתר נטען, כי האישור לאי ניכוי מס שהוצא ע"י הרש"פ הוצא בדיעבד.

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי שאלת ניכוי מס במקור מתשלום שבוצע לתושב חוץ תיבדק במספר שלבים: בשלב הראשון, יש לבחון האם קיימת חובת ניכוי מס במקור על פי ס' 164 לפקודה. בשלב זה, אין כל רלבנטיות לזהות מקבל התשלום, בין אם הוא תושב ישראל ובין אם הוא תושב זר.

♦ בדיקת החובה לנכות מס במקור בשלב זה תעשה בשים לב לרשימת ההכנסות שפורטו בסעיף וכן בהתאם לתקנות הניכוי ולצו הניכוי כפי שנקבעו על ידי השר. אם בסיום הבדיקה לפי ס' 164, התשובה לשאלת החובה בניכוי הינה שלילית, עוברים לבחון את זהות המקבל. כאשר המקבל הינו תושב חוץ, יש לבדוק האם חלה חובת ניכוי במקור ע"פ ס' 170 לפקודה. במסגרת התנאים שנקבעו בסעיף זה, יש לבחון האם לתושב הזר "הכנסה חייבת" בישראל.

♦ בחינה זה הינה טריטוריאלית, דהיינו מחייבת בירור האם ההכנסה הופקה או נצמחה בישראל. ככל שנתקבלה המסקנה כי חלה חובת ניכוי מס במקור, בין מכח ס' 164 או 170 לפקודה, עוברים לשלב השני, שלב בדיקת הפטור מניכוי מס במקור - פטור מלא או חלקי. בנקודה זו,  מצא ביהמ"ש הנכבד כי הוראות ההסכם הביניים לא חלות שכן פג תוקפן ביום 31.12.1999. בשל כך, בחן ביהמ"ש הנכבד את עניין חובת ניכוי המס במקור בהתאם לחוק "הרגיל" וקבע כי במקרה הנדון התקיימו התנאים לניכוי מס במקור על פי ס' 164 לפקודה, ובשל כך, אין צורך לבחון קיום תנאי ס' 170 לפקודה ובמיוחד האם הכנסת נפקו ממכירת חומרי הגלם מהווה הכנסה חייבת בישראל. במקרה הנוכחי, כך נקבע, מתחייבת המסקנה כי מדובר בעסקה חריגה אצל נפקו, שאינה חלק ממהלך העסקים הרגיל של החברה. לפיכך, יש לראות בעסקה זו כעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי ועל כן יראו את ההכנסה מעסקה שכזו כאילו הופקה או נצמחה בישראל, בהתאם למקום ביצוע העסקה. מקום העסקה הינו ללא כל ספק בישראל. חומרי הגלם נרכשו בישראל ונותרו מוחזקים באשדוד עד להעברתם למערערת. נפקו מעולם לא תפסה חזקה בחומרי הגלם. עוד נלמד, כי הסכם המכר לא בוצע בשטחי ברש"פ אלא בישראל או לכל היותר בשיחת טלפון מישראל לנציגי נפקו. לעניין הפטור מניסוי מס במקור, קבע ביהמ"ש, כי האישורים שהציגה המערערת מעלים מס' סימני שאלה, אולם אין צורך להכריע בטענות אלו שכן אין כל תוקף להוראות הפטור בהסכם הביניים.

 

 

♦ הערר נדחה.