חיסיון מסמכים ברשות עורך דין למול סמכות פקיד השומה

עפ"י סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961 (להלן:"חוק לשכת עו"ד"): "דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, בלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם."   

 

♦ סעיפים 235א עד 235ד לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה") מחזירים לקדמותו את המצב שהיה קיים ערב קבלת חוק לשכת עו"ד ומצמצמים את זכותו של עורך הדין לחיסיון בעניינים הנוגעים למידע עסקי ופלילי שעניינו מסים.

 

♦ סעיף 235א מגדיר "מסמך חסוי" כמסמך שיש בו סוד מקצועי. סוד מקצועי מוגדר בסעיף כחילופי דברים בין לקוח לבין עורך-דין שיש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך-דין ללקוח.

 

♦ לפי עמדת רשות המסים (המוצגת בקובץ הפרשנות - החבק) לא יראו מסמך כחסוי מסמך העומד בפני עצמו שנמסר לעורך-דין והוא אינו חילופי דברים בין עורך הדין ללקוח תוך כדי התייעצות או לחילופין העלאה על הכתב של אותם חילופי דברים.

 

♦ להלן מספר דוגמאות שהובאו בחבק למסמך שאינו חסוי:

(א) חוזים שנערכו על-ידי עורך-דין כנאמן; (ב) פנקסים וחוזים שלקוח השאיר בידי עורך-דין לשם מתן חוות דעת; (ג) חוזה שנערך על-ידי עורך-דין, בעקבות התייעצות משפטית;  (ד) מסמכים בקשר לפקדונות שהפקיד לקוח, גם אם הופקדו אגב מתן עצה משפטית; (ה) חשבונות בנקים של לקוח; (ו) חשבון נאמנות המוחזק על שם עורך-הדין.

 

♦ היסוד לכך לפי דברי ההסבר של רשות המסים הוא שהחיסיון ניתן לעורך-הדין, ומה שחייב הלקוח למסור לפקיד-השומה - אינו צריך להיות חסוי רק משום שנמסר לעורך-דין או נמצא ברשותו, ולו גם לשם התייעצות.

 

♦ סעיף 235ב לפקודה קובע, כי על אף האמור בחוק לשכת עורכי-הדין, חייב עורך-דין, אם נדרש לכך על ידי פקיד שומה, למסור לו כל מסמך שברשותו ולאפשר לו לבדוק ולתפוס כל מסמך כאמור וכן להרשות לו לעשות כל פעולה אחרת בקשר למסמך כאמור, הכל על פי הסמכויות הנתונות לו לפי  הפקודה. יחד עם זאת "אין עורך-דין חייב לעשות כן אם הוא טוען שהמסמך חסוי."

♦ סעיף 235ג לפקודה, קובע את ההליכים להגשת טענת חיסיון לבית-המשפט על-ידי עורך-דין המתנגד לתפיסת מסמכיו על-ידי פקיד-השומה. היה ופקיד-השומה מבקש להשתמש בסמכויותיו על-פי סעיף 235ב לפקודה והוא דורש לבדוק ולתפוס מסמך אשר עורך הדין טוען, כי הינו חסוי, קובע סעיף 235ג את הנוהל הבא:

(2) יסגרנה; (3) ירשום עליה את שם הלקוח שאליו מתייחס המסמך; (4) יחתום עליה וימסור אותה לידי בית המשפט; עורך-הדין רשאי, אם ירצה בכך, לחתום אף הוא על החבילה וכן להתלוות אל פקיד השומה במסירת החבילה לבית המשפט.

עורך-דין, שממנו נלקחו המסמכים, או הלקוח שאליו מתייחסים המסמכים, רשאים לפנות תוך 7 ימים מיום התפיסה אל ביהמ"ש המחוזי בבקשה שזה יחליט אם המסמכים חסויים אם לאו. 

סעיף 235ד לפקודה, קובע את סוגי ההחלטות ששופט רשאי לקבל לאחר דיון בטענת חיסיון (הנערך בדלתיים סגורות).

החלטת השופט היא סופית ואין עליה ערעור.

 

♦ בהמרצה ת"ה 14607/91– א,ב. נ' פ"ש חקירות, טענו עורכי דין, לחסיון לגבי קלטות שנתפסו ע"י מס הכנסה בבית לקוחם. לטענתם הקלטות היו בבית הלקוח כיוון שמשרדם היה בשיפוצים ועקב קירבה משפחתית ללקוח, יש לראות בבית הלקוח כביתו של עורך הדין. עוד טענו, כי החסיון דבק במסמך עצמו ואין חשיבות למקום תפיסתו.

נשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א דחה את בקשתם וקבע, כי החיסיון מותנה בשני תנאים מצטברים: (א) המסמך נמצא ברשות עורך-הדין. (ב) עורך-הדין טוען שהמסמך חסוי.

♦ פסק הדין הנ"ל עומד בסתירה לפס"ד מאוחר יותר, שניתן בביהמ"ש השלום בת"א. בהחלטה שניתנה בב"ש 4904/06, כגנסקי נדיה נ' מדינת ישראל – פמ"מ, נתקבלה טענת הסנגוריה, כי החיסיון נובע מאופי המסמך ולא ממיקומו הפיסי. מסמכים אשר "כוללים באופן בלעדי תוצרי יעוץ מקצועי והכנה לקראת משפט" יהיו לפיכך חסויים, גם אם נתפסו מחוץ למשרד עוה"ד.

 

♦ על אף פס"ד המאוחר ולפחות עד שתינתן החלטה מחייבת בעניין ע"י ביהמ"ש העליון, הזהירות מחייבת את עורך הדין לשמור את המסמכים החסויים ברשותו. במידה והוא מוציאם ממשרדו לדוגמא למשרד רואה חשבון המתמחה במתן חוות דעת עליו לזכור, כי מחוץ למשרדו עלול לסור מעליהם החסיון. 

 

♦ סיכום: טעות לחשוב, כי מסמך מקבל חיסיון מפני פקיד השומה רק משום שמחזיקו הוא עו"ד. מסמכי עו"ד הנוגעים ללקוחותיו נהנים מחסיון גם מול רשות המסים רק אם הם מכילים סוד מקצועי כפי שהוגדר בסעיף 235א לפקודה וכל עוד הם נמצאים ברשות עוה"ד.