הוצאות פקטיביות בחברה מהוות הכנסה בידי בעל המניות?!

♦ המערער מחזיק 99% ממניות חברת נוף לוד בנין וחקלאות בע"מ (להלן: "החברה") ובתקופה הרלבנטית היה מנהל פעיל יחיד בחברה. במסגרת הליכים עם רשויות המס נמצא, כי החברה ביקשה לנכות הוצאות פיקטיביות ועל עובדה זו אין מחלוקת. מסיבה זו, וכיון שהמערער הוא ששלט בכספי ההוצאות הנטענות שנמשכו מחשבון החברה - הניח המשיב שהכספים נותרו בידיו. בהתאם קבע המשיב, כי יש להוֹסיף סכומים אלה להכנסתו האישית של המערער לשנים 1998 ו' 1999, ולמעשה  הוסיף המשיב על הכנסותיו 75% בלבד מסכומים אלה.
♦ ביהמ"ש קמא אישר את השומה לשנת 1998 והפחית את השומה לשנת 1999. בכל הנוגע לשנת 1999, הוזכר, כי פקיד השומה התיר לחברה לנכות 87% מסכום החשבוניות הפיקטיביות  כהוצאה אמיתית של החברה. לפיכך קבע ביהמ"ש קמא כי יש לשנות מקביעתו של המשיב לשנת המס 1999 באופן שיקבע, כי 13% בלבד מסכומי החשבוניות שהוצגו לשנה זו הן בגדר הכנסות בידו של המערער שכן, סכומים שהותרו כהוצאה של החברה לא יכולים להיחשב באותה כפיפה כהכנסה בידי המערער . ואולם, בכל הנוגע לשנת 1998, לא טופלה השגת החברה על אי-ההכרה בחשבוניות במועד, ומסיבה זו התקבלה השומה "טכנית" בלבד,  בנסיבות אלה, ובשונה מהמצב לגבי שנת 1999, לא עמדה בפני ביהמ"ש הסכמה מצד המשיב להכיר אף בחלק מהחשבוניות לשנת 1998 כהוצאות אמיתיות של החברה. על כן, סבר ביהמ"ש, כי על המערער להוכיח שההוצאות הנטענות בשנת 1998 אכן הוצאו על ידי החברה כתשלומים לקבלני משנה וכדומה; שאם לא כן, צדק המשיב בהניחו כי הן נותרו כהכנסה בידי המערער. לאחר סקירת ראיות המערער נקבע, כי הוא לא הצליח להוכיח את טענתו.
♦ טענות המערער התמקדו בשני נושאים הבאים:
1.  המערער הוא אישיות נפרדת מהחברה, ולא היה מקום לקבוע כי סכומים שהחברה הוציאה שלא כנגד חשבוניות תקפות הם כהכנסות אישיות שלו.
2. גם אם מדובר בחשבוניות פיקטיביות אשר אין לנכות בגינן מס תשומות, עדיין אין חולק כי החברה ביצעה עבודות בפועל וממילא שילמה לקבלנים ולפועלים - ואין יסוד להנחה שהכספים נותרו בידי המערער.
המשיב מנגד תומך יתדותיו בפסק הדין קמא ומציין כי המערער לא הוכיח את היקף הוצאות החברה.
ביהמ"ש העליון – כב' הש' א.ריבלין, א' רובינשטיין, י' עמית:
♦ לעניין טענתו הראשונה של המערער השיב ביהמ"ש כי ייחוס ההכנסה למערער אינה נובעת מ"הרמת  מסך" בין המערער לחברה אלה בהתבסס על תיאור עובדתי לפיו המערער נטל הכספים מהחברה לעצמו ולאחר מכן שילמם עבור הוצאותיה של החברה. על כן, כל עוד לא הוכיח המערער כי אכן עשה שימוש בכספים עבור הוצאות החברה הרי שכספים אלה נותרו בידו ועשויים הם להיחשב כהכנסתו.
♦ ביהמ"ש דחה את הערעור בכל הנוגע לשנת 1999, והזכיר לגבי אותה שנה כי המשיב הסכים (להלן: "החלטת רמלה") להכיר ב-87% מסכום החשבוניות כהוצאה שהוציאה החברה; ובהתאם קבע בית המשפט כי רק 13% מסכום החשבוניות ייזקפו להכנסות המערער. ההסכמה, כי 87% מסכום החשבוניות הפיקטיביות משקפים הוצאות אמיתיות של החברה. הסכמה זו אף משקפת את הבנת המשיב, כי החברה אכן ביצעה עבודות והוציאה כספים.
♦ לגבי שנת 1998, ביהמ"ש ציין כי הכרעת בית המשפט קמא לגבי שנת 1998 בעייתית. ראשית, "החלטת רמלה" מלמדת, כי אף שהוצאות החברה לא הוכחו בחשבוניות כדין, המשיב הכיר בעובדה שהחברה אכן ביצעה עבודות והתקשרה עם פועלים וקבלנים. "החלטת רמלה" אף מלמדת, כי לשיטת המשיב חרף ההתנהלות הבעייתית של המערער והחברה, חלק הארי (87%) של סכום החשבוניות אכן שימש לתשלום הוצאות החברה. מהו איפוא הבסיס להבחנה בין שנת 1999 לשנת 1998? מדוע מוכן המשיב להניח, כי בשנת 1999 87% מההוצאות הנטענות אכן הוצאו לטובת החברה, וכי בשנת 1998 רק 25% מההוצאות שימשו למטרה זו. לשיטת בית המשפט קמא, כיון שעמדת החברה לגבי שנת 1998 התקבלה רק מטעמים טכניים, לא ניתן להתחשב בה באותו אופן שניתן להתחשב ב"החלטת רמלה" ולכן נדרש המערער להביא ראיות לשימוש שנעשה בכספים בשנת 1998; ובכך לא עמד. ביהמ"ש סבור  כי תוצאה זו בעייתית מאחר ונוצר מצב שבו השגה אשר התקבלה חלקית עשויה להיות חזקה מהשגה שהתקבלה במלואה (אמנם "טכנית"). במובן מסוים, "יוצא כושל  נשכר ".
♦ לדעת ביהמ"ש ניתן היה "לכאורה" להחיל אותו ההסדר שנקבע לגבי שנת 1999 גם על שנת 1998 (קרי לזקוף למערער רק 13% מסכום החשבוניות כהכנסה אישית) - ובכך ליתן מענה לחלק מהקשיים. לסיום, החליט ביהמ"ש לקצוב לצדדים 30 ימים נוספים על מנת לנסות להגיע להסדר מוסכם .
התוצאה:
♦ הצדדים נשלחו להגיע להסכמות תוך 30 ימים.
ניתן ביום 14.4.2011
ב"כ המערער: עו"ד י. בורובסקי
ב"כ המשיב: עו"ד יהודה ליבליין