טענת התיישנות שוב על הפרק?!

♦ שני ערעורים העוסקים בשומות מס הכנסה שהוציא המשיב למערערים לשנות המס 1997-1999. השומה התייחסה להיבטי הכנסות של מספר פרויקטים בתחום הבניה: הכנסה שלא דווחה, בגין מכירת דירה לאחיו יאיר לוי בשנת 1998; דרישת הפרשה לגמר עבודות; אי-דיווח הכנסות מהשכרת דירה בדוחות לשנות 1997-1998; דרישת הוצאה, בגין ירידת ערך קרקע בדו"ח לשנת 1997. שתיים מהטענות הן טענות מקדמיות: התיישנות השומה ואי-כיבוד זכות הטיעון.

♦ בערעורים אלו ניתן ע"י ביהמ"ש זה פס"ד בו התקבלה טענת התיישנות השומה, ואולם, ערעור המשיב לביהמ"ש העליון התקבל ופס"ד בוטל. בערעור שהגיש המשיב, על פסה"ד הראשון (ע"א 8990/05) נקבע, כי עפ"י דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים נ' איקאפוד תחול רק מיום 23.5.04, בעוד שבעניין דנן מדובר באירועים שהתרחשו לפני התאריך הנזכר.

 

♦ המערער טען, כי עדכון השומה וחישוב השומה, המהוות חלק מהליך הוצאת השומה, נעשו במקרה זה בחלוף תקופת ההתיישנות (להלן: "טענת ההתיישנות הנוספת"). מלשון הסעיף עולה, כי הקריטריון להתיישנות הוא המועד בו השתמש פקיד השומה בסמכותו, וכך קבעה השופטת מ' נאור בעניין סמי (ע"א 5954/04). לטענת המערערת פקיד השומה טרם סיים את השימוש בסמכותו בעת שחלף המועד שנקבע בחוק. לשיטת המערערת, מועד סיום הפעלת הסמכות כולל גם את מועד עדכון השומה במערך הגביה שבא לאחר אישור השומה.

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי בעניין דנן פקיד השומה סיים תפקידו לאחר שכל הקשור בו לקביעת השומה הרלבנטית כבר נעשה. אכן מהלך העדכון למערכת הגביה, שאופן פעולתו ידוע וקבוע מראש, מביא לחישוב יתרת המס והפרשי הצמדה וריבית שעל הנישום לשלם וכן לקביעת מניין הימים לצורך גביית המס. ואולם, פעולות ההמשך המתרגמות את החלטת פקיד השומה לצורך הגביה, הן למעשה פעולות טכניות בכל הנוגע להפעלת סמכותו, גם אם הן הפעולות המבהירות היקף תשלום המס הנדרש מכוח פעולת האישור. לא בא שינוי להחלטתו של פקיד השומה בדבר אישור השומה לאחר המועד הקובע. לפיכך, פקיד השומה סיים תפקידו בעניין דנן במועד שאינו מאפשר קבלת טענת ההתיישנות.

 

♦ המערערים טענו לאי-שמיעת המייצג. המערערים טענו להפרת הזכות כלפיהם, כאשר לדבריהם במועד הוצאת הצו טרם התקיים תהליך "שקלא וטריא בין המפקח למייצג בו כל צד מנסה לשכנע את הצד האחר בצדקת טיעונו". המערערים הוסיפו, כי חמשת הדיונים שהתקיימו היו דיונים שנועדו בעיקר לצורך המצאת חומר, מבלי שקוים בהם אותו "דיון", מבלי שנשמעו הסברים ומבלי שבוצע עיון בטענות הצדדים.

♦ ביהמ"ש קבע, כי הראיות מלמדות על קיום חמש פגישות עם המייצג ועל קיום דיונים לגוף העניין בהם, כפי שפורט ע"י המשיב. בנסיבות אלו, אין מקום לקבוע שלא הועמדה למערערים האפשרות להציג עניינם לפני המשיב, חרף קטיעת סוף התהליך. לא ניתן לבטל את חשיבות הישיבה שלא נתקיימה בשל השביתה - וגם את זו שנקבעה לאחריה ושהתבטלה גם היא - אבל לא ניתן להתרשם, כי למערערים לא ניתנה הזדמנות כבר קודם לכן ליתן הסברים. נושא הדירה שנמכרה ליאיר לוי מתייחס לשתי דירות: אחת בארנונה והשנייה במלחה. אין מחלוקת, כי נמכרה דירה במלחה ע"י המערער לאחיו אך, לא נרשמה כהכנסה אצל המערער, ואולם נמצא, כי דווחה למנהל מיסוי מקרקעין. עפ"י הסבר המערערים, האח לא קנה שתי דירות, אלא רכש דירה אחת כאשר עסקת המכירה בארנונה בוטלה.

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי מאחר שגם המשיב בסופו של דבר הכיר במכירה אחת של דירה, אין צורך לעסוק בשאלת החיוב הכפול. אשר לחיוב המערער במס, ביהמ"ש סבר, כי לאור הרישום הלקוי, אין ביד המערער לטעון כנגד הדרך שבה המשיב מוכן להתחשב בטענתו לענין החלפת הדירה. אין ספק, כי בחינת פקיד השומה צריכה להיעשות על יסוד הרישומים החשבונאים הנדרשים שיש ביד נישום להציג לו. הרישומים במקרה זה, לא ביטאו את ביטול המכירה הראשונה, ולא נתנו ביטוי הולם לטענות העובדתיות שהועלו על ידי המערער. ביהמ"ש קבע, כי המשיב יתקן את השומה כמוצע על ידו.

 

♦ המערערת דרשה בדו"ח לשנת המס 1999 הוצאות הפרשה לגמר העבודות בפרויקט ארנונה, כאשר מתוך הפרשה זו היוונה למלאי עבודות בביצוע, והיתרה נזקפה לדירות שכבר נמכרו. זאת, עפ"י טענת המערערת, מהטעם שההפרשה בעיקרה מתייחסת להוצאות פיתוח משותפות הנוגעות לכל הדירות בפרויקט על שני בנייניו ולא רק לדירות שטרם הושלמו, שהן חמש בלבד.

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי חלוקת ההפרשה כפי שנעשתה ע"י המשיב, הולמת את מצב שני המבנים בפועל. מדובר בחלוקה סבירה שאין מקום להתערב בה. טענת המערערת, כי החלוקה מביאה לתוצאה בלתי סבירה אינה מקובלת על ביהמ"ש. זאת, קודם כל מהטעם, שאין ספק, כי חלוקה זו משקפת באופן ראוי יותר את המצב בשטח, וגם מהטעם שיש מקום לסמוך על מומחיות המפקח שבחן את הנושא מקרוב.

 

 

♦ הערעורים נדחים, זולת לעניין דירת יאיר לוי בפרויקט ארנונה.

 

♦ הערת מערכת: לענין ההתיישנות - מדובר בענין טרום תחולת הלכת משה סמי. ור' לענין זה גם פסק דינו של ביהמ"ש העליון בענין יגאל דור און.